דעה | שי אהרון ממשיך לעשות בקטמון כל מה שהוא רוצה

החתמתו של זיו אריה כמאמן הפועל קטמון בעונה הבאה היא במקרה הטוב בחירה שגויה נוספת של המנהל המקצועי (הנצחי?) של קטמון שי אהרון, ובמקרה הגרוע פשע ספורטיבי – כשלכולם די ברור שעוד כמה מיליונים מכספם של הספונסרים של המועדון שוב ייזרקו לפח.

לפעמים איני מבין את ההיררכיה המבנית בקטמון, היררכיה שקשה לסדוק אותה, שהיא שרירה וקיימת כמעט כמו שי אהרון. בשביל מה משלמים 900 איש 1,200 שקלים ויותר לשנה על מנייה/חברות בעמותה, אם אין להם זכות לקבל החלטות? בשביל מה ישנם חברי ועד נבחרים, אם הם אינם מסוגלים לרצות לפחות חלק מחברי העמותה, שבפירוש לא רצו ששי אהרון יישאר, ובטח לא שהוא יהיה האיש שימנה את המאמן הבא?

בשעה שהפור נפל, וההתלבטות הקצרצרה שהיתה בין עופר טסלפפה לזיו אריה חלפה לה, מישהו מ'בעלי הבית' – ספונסרים, חברי ועד מנהל או סתם חברי עמותה שבדיוק לשם כך משלמים דמי חברות – עודכנו על כך? הם הרי שמעו את הבשורה בערוץ הספורט, שידע על כך לפני כל הנוגעים בדבר, אלה שהיו אמורים לדעת על הבחירה ולא ידעו.

שנתיים וחצי זיו אריה ניסה לעלות ליגה עם בית"ר תל אביב/רמלה ולא צלח. מדוע למנות אותו דבר מאלה שמינה אהרון בארבע השנים האחרונות? הרי ברור ששוב יחליט המאסטרו ללכת על המתוחכם לכאורה ולא על הפשוט והמוכח. וכאן מתבקשת לבוא השאלה, האם הבעלים של קטמון הם באמת בעלים או רק טוקבקיסטים שמוציאים את זעמם על המקלדת? המצב הבלתי אפשרי הזה מבחינת חברי העמותה, יביא לעניות דעתי, לתהליך שכבר החל ובו ילכו וירדו מספר חברי העמותה וכבר ישנה הערכה שהשנה יהיו לקטמון בין 750 ל-800 חברי עמותה בלבד. אם אהרון ימשיך להיות מקבל ההחלטות, קטמון תמצא את עצמה בעתיד הקרוב עם 300 אוהדים ואלטשולר שחם אחת.

ניר גרוסמן (צילום: פרטי)

ביום ראשון יצוין יום ירושלים, סיבה טובה להתפייט על הגיבור הירושלמי שלי ולדעתי לא רק שלי – הלא הוא מישל דיין, כוכב העבר הגדול של הפועל, ה-סמל של הקבוצה והאיש שהכי מזוהה עם המועדון.

חייו של דיין, הינם פסיפס של תקופות בולטות מאוד בכדורגל הישראלי בכלל והירושלמי בפרט. הוא עבר את כל מסלול הויה דולורוזה, שספק אם אי פעם עבר על שחקן כדורגל כלשהו בישראל, ואפילו איבד את עינו באחד האימונים בשנת 1998 ופרש.

שמו חרוט על הדי.אן. איי של הפועל. הוא היה שם כמאמן ב-2003 במשחק הטראומה ברעננה, בה הפועל פספסה עלייה לליגת העל, על חודו של שער שלא נכבש, והדמעות שזלגו מעיניו היו אדומות מכאב אמיתי; הוא היה שם כשחקן בשביתה הגדולה של שחקני הקבוצה שישנו על מזרנים במועצת הפועלים כמחאה על הלנת שכרם; הוא היה שם כשהתמנה להפועל מפרק מפעיל והחזיק את הקבוצה בשיניים בתור מנהל, מאמן, שחקן ואפסנאי, עד שהדברים החלו להסתדר; הוא היה בירידות ובעליות ולקח ללב, אבל ממש ללב, כל שריטה ושריטה שנחרטה על השאסי של הפועל.

בקיץ שעבר, הוא חזר לאגודה כמנהל המקצועי של מחלקת הנוער והפיח חיים בגופה הנרקבת. דיין חזר הביתה ומצא בחדר ההלבשה בקרית היובל תוהו ובוהו – עובש, נזילות וסירחון ובין כל זה גם כרטיסי השחקן הטבולים במים. אבל כל אלה לא הרתיעו אותו. סמל – כבר אמרתי?