אוהדי הפועל קטמון ירושלים אימצו מתינות מושכלת וזנחו כבר את ההתלהמות המשיחית על ליגת העל. המאמן זיו אריה מוביל את המגמה הזאת, והעובדה שהוא מתקשה להעלות חיוך על פניו גם אחרי ניצחונות מדברת בעד עצמה. אישית, אני דווקא אוהב מאמנים יותר נלהבים, קולטי ריגושים ומעבירי ריגושים, ומודה שיש לי חולשה לטיפוסים כמו גיא לוזון, שמכניסים פלפל.
כרגע, אריה ממש מתאים לנו ונדמה לי שהוא ושי אהרון מצליחים לתאם עמדות ולעבוד בהרמוניה. זה מקרין על הקבוצה. השחקנים הצעירים של קטמון נלחמים אבל לא מתפרעים. נכון שהיה קשה להשלים עם שער השוויון של מכבי פתח תקוה לפני שבועיים, אבל גם השרופים מקרב האוהדים הודו שהוא שיקף את מה שהתרחש על המגרש עצמו. כרגע אין תסיסה בקרב האוהדים נגד ההנהלה או הצוות המקצועי. כולם יודעים שבאגודה נעשית עבודת קודש ממש בתחום הנוער ומייחלים לעוד קבוצה של נערים שתחזק את הבוגרים. יש רק לקוות שכמה הפסדים לא יחבלו במורל הגבוה השורר באגודה ומקרין גם על השחקנים. בבית"ר, למשל, היו בטוחים שהקבוצה נמצאת על דרך המלך, עד שבא ההלם בסמי עופר. הכדורגל הוא עסק נזיל ולא לבעלי לב חלש.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת7"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
מטבע הדברים, לקראת סוף השנה האזרחית לא חולמים בקטמון על חיזוק אלא על דרך שתשאיר את השחקנים המוכשרים בקבוצה. למרבה הצער, גם בעיות תקציביות ישפיעו על ההיערכות לחלק השני של העונה. שקיפות מוחלטת של ההנהלה בכל הקשור לשיקולים הכספיים והמקצועיים בבסיס ההחלטות על איכות וכמות השחקנים שיעמדו לרשותו של המאמן, יחזקו מאוד את המוניטין של קטמון כקבוצה של קהל האוהדים.
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
ישראל לאן?
גם אוהבי הכדורגל המובהקים שבינינו קיבלו את משחק הנבחרת נגד פולין באדישות יחסית. איש לא נטה להאמין שיש לנו סיכוי כלשהו להעפיל לטורניר היורו וכולם הכירו בכך שהפולנים עדיפים עלינו בהרבה. ההתלהבות ביציעים היתה די מתונה, וגם הדקלום המלנכולי "אל-אל ישראל" לא הפיח רוח חיים אמתית בטדי. כולם נשמו לרווחה עם שריקת הסיום: לא הובסנו בצורה קשה, גם שיבוצו של הכוכב הפולני רוברט לבנדובסקי במחצית השנייה לא שינה הרבה. ההיפך הוא הנכון: לקראת הסיום ניסו הפולנים לשמור על היתרון, מואנס דאבור צימק בשער מרהיב וישראל לא היתה רחוקה משער שוויון.
המחצית הראשונה היתה זוועתית, והחזירה אותנו שנים רבות לאחור. הנבחרת עדיין איננה מסוגלת לחבר יותר משתי מסירות תחת לחץ, והיתרון הפיזי של הפולנים בלט בכל מקום במגרש. המחצית השנייה היתה יותר מעודדת, אבל יש לזכור שהפולנים לא נלחמו אלא שיחקו להנאתם הספורטיבית.
חרף המחצית השנייה המעודדת אין מנוס מהמסקנה שאנחנו לא שייכים לליגה של נבחרת פולין. השחקנים מישראל אינם רעים כלל ועיקר ויש התקדמות בשליטה בכדור ובהבנה הטקטית אבל הכוח הגופני מכריע את הכף נגדנו. אין מנוס ממפנה פסיכולוגי בגישה של הציבור הישראלי לנבחרת. היא נחמדה וראויה לכל תמיכה אבל רק במקרים נדירים תוכל לגבור על נבחרות מן השורה הראשונה.
פולין היא בעצם מבכירות השורה השנייה בכדורגל העולמי, אבל גם נבחרת כזאת תנצח אותנו ברוב המשחקים. יש להשלים עם כך ולהמשיך בתהליך הבנייה ובשיבוצם של צעירים בהרכב. אשר לאנדראס הרצוג הייתי משאיר אותו בתפקידו. הוא מאמן מסור ואהוד וקשה לנו לחשוב על מועמד טוב ממנו.
אלי אוחנה
אדון חיים ברעם.אתה עדיין מושפע מדמגוגיה בגרוש על איזה ניצחון אתה מדבר? כדורגל וספורט נועדו לנצחונות והשגים.לא מתאים לך שב בשקט אנחנו רוצים ליגת על.אתה איש מבוגר עם מחשבות על כדורגל עתיק וססמאות