הדרמה שחוו אוהדי הפועל ירושלים ביד אליהו ביום חמישי שעבר לא תישכח הרבה מאוד זמן בבירה, אם בכלל. זה היה לילה מיוחד מאוד. מותח. מורט עצבים. מרגש, ובסופו של דבר לילה של שיכרון חושים.
הפועל ירושלים זכתה ב-6 גביעי מדינה לאורך ההיסטוריה שלה, חמישה מהם היו על הפרקט ביד אליהו (או איך שלא תקראו לו).
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת11"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
החגיגות נמשכו אל תוך הלילה, הרצון האדיר של השחקנים להיות בקרבת האוהדים בכל רגע, זה דבר שאינו מובן מאליו. החיבור המדהים של שחקני הקבוצה בינם לבין עצמם, ובינם לבין הצבא האדום והמדהים, זה משהו להתגאות בו ולקנא לו כאחד.
בואו נדבר רגע על הצבא האדום. למעלה מ-9,000 אדומים צבעו את יד אליהו באדום (מספר שיא של קבוצה בגמר), פשוט בלתי נתפס. תצוגת עידוד מהגדולות ביותר שנראו בכדורסל הישראלי (בטח העונה), השירים, הטירוף, השיגעון, הבוז הצורם ליריבה ומעל הכל ה-אהבה. "יש בנו אהבה והיא תנצח" – עדי גורדון היה זה שהשריש את המשפט הזה בדי.אן.איי של אוהדי הפועל, אך אני בטוח שהוא בעצמו לא האמין עד כמה רחוק זה יגיע ועד כמה זה יישאר טבוע בנו – האדומים.
לראיה, הדוגמה הכי קטנה, הכרוז מודה לאוהדים הסגולים מהגעתון על העידוד שלהם ומזמין את שחקני נהריה לקבל את התשורה על המקום השני בגמר – 9,000 אדומים מרוגשים עומדים ופשוט מוחאים כפיים. אהבת חינם.
מקניל כמרקחה
עם כל הכבוד להפועל, ויש כפי שאתם מבינים ויודעים הרבה כבוד וגם אהבה, הסיפור של גמר הגביע הוא לחלוטין סביב כוכב היריבה מנהריה, ג'רל מקניל. השחקן שעל פי חוק היה חייב להיות מורחק מהגמר הזה, נעזר בקרנות המזבח וקיבל את האישור לשחק. בלעדיו, גם בהפועל יודעים שהגביע היה עולה את שער הגיא הרבה יותר בקלות. אבל את האמת, טוב שהוא שיחק, בזכותו הגמר הזה היה לאחד המרתקים ביותר בשנים האחרונות. שחקן "המריבה" נתן משחק לפנתיאון (במיוחד ברבע הרביעי) עם 20 נקודות, 7 אסיסטים ו-7 ריבאונדים. אבל יד האלוהים כיוונה לאדום. מהגיבור הגדול של המשחק 45 שניות לסיום, הפך מקניל בחצי דקה לגיבור הטראגי של הגמר הזה עם החטאת השלשה הכי פנויה שלו בערב הזה. הדמעות של האמריקאי בסיום, כמה סימבולי.
צמד מנצח
הפועל ירושלים לוקחת את הגביעים שלה בצמדים. זו עובדה – 1996-1997, 2007-2008, 2019-2020 – אבל הצמד המנצח שלי, זה שאני רוצה להתעכב עליו, הוא הצמד 'ג'יי-ג'יי' – ג'יימס (פלדין) וג'ייקובן (בראון). כשאני רואה אותם על המגרש אני מרגיש שמדובר בשחקני בית, שחקנים שעלו מהנוער. המחויבות לקבוצה, החיבור ביניהם, החיבור לשחקנים האחרים, הקשר המיוחד עם הקהל. לא מדובר פה בעוד שני שחקנים זרים, אלו הם נכסים ! אני ראיתי בעיניים שלי איך הם קפצו עם האוהדים בשעה 01:30 בלילה בכביש 1, מותשים וגמורים, אבל בעיניים של הצמד הזה ראיתי את האהבה חסרת הגבולות שורפת את האספלט במחלף שער הגיא.
בראון כבר הצהיר אחרי "ליל החגיגות" במלחה המיתולוגי, שהוא רוצה לסיים את הקריירה בהפועל. ואני אומר – חומסקי את הראל – זה הזמן לעשות מעשה. מישהו דיבר על טרבל?
דן
טוב אתה ! הכתבות שלך תמיד מעניינות אותי. ת'כלס גם כותה דברים נכונים