עברו את הגבול: מחאה נגד המאמן כן, אלימות חד משמעי לא. גם לא מילולית

1. אפילו גיא חדידה לא האמין שארסנל הכלים המגוון שלו יספיק כדי להיכנס לשלוש קטגוריות שונות בסטטיסטיקה, אבל בהחלט יכול להיות שטראומת הדרבי גרמה לו לירות לכל הכיוונים. בדומה למשחק מול הפועל תל אביב עם 50 אחוז מהנקודה הלבנה, הוא שוב הוכיח שמיד לאחר טעות קריטית מגיע התיקון. לא עניין של מה בכך בקבוצה שמרבה לטעות. עידו לוי האורח, בשני צהובים מהירים ומיותרים, דאג שלא ישבור שיא גינס ויחתום את שמו בלעדית על טופס של משחק שלם.

בגלקסיה נפרדת לחלוטין מזו של חדידה ממוקם מאמנו. הבלבול בספירת הזרים והעלבון במסגרתו הפרשן שגיא כהן הציע לקבוצתו בשידור חי להשתמש להבא בחשבונייה, כנראה טשטשו את העובדה שהפועל שיחקה מצוין בדרבי, החזיקה בכדור ושלטה במשחק – פועל יוצא של הרכב עם שני חלוצים. פחות משבוע שעבר, ומול אריות חדרה מצאו השניים את עצמם על הספסל. ככה לא מנצחים משחק בית.

2. למרות הביקורת הקשה, בין היתר של של כותב שורות אלה, כנגד התנהלותו של הסמכות המקצועית בהפועל, והריטואל הקבוע והמרגיז של קטיעת תצוגת עידוד מרשימה ביציע לטובת קריאות "תתפטר", שמזכירה בפעם המי יודע כמה את הפיצול בין קטמון למקורית, חשוב להדגיש את הסלידה והגועל ממחאה שחצתה ברגל גסה את גבולות הטעם הטוב.

(צילום: אור בוקר)

אפשר לדרוש ממאמן להחזיר את המפתחות בשל כישלון מקצועי, אבל אסור בתכלית האיסור לקלל ולרדת לפסים אישיים תוך שימוש במילים שהנייר (והאתר) לא סובלים. רדיפה אחרי המאמן בדרך לרכבו בשילוב נאצות ויריקות היא לא דרכה של הפועל שלנו – לא קטמון, לא המקורית ולא בכלל. אמנם הטלוויזיה מחייבת את הקהל הביתי לשבת מול המצלמות, מה שהוביל את 500 המשולהבים להתמקם במזרחי בקרבת הכלוב השחור, המוכר והמכוער, אבל אנחנו לא בית"ר.

3. באופן אישי המשחק בשבת היה מבצע מורכב ומאתגר לרגל השנה האזרחית החדשה, שכלל שינוע של שלושת ילדיי מביתם החמים באזור השרון לקור הירושלמי המפורסם, תוך חניית ביניים ותור ממושך פלוס טפטוף במשך חצי שעה תמימה לטובת בדיקת אנטיגן.

זמן מצוין לגלות במעמקי הארון כמות מרשימה של צעיפים אדומים משלל מועדונים ברחבי תבל – מגרמניה ועד פולין, לצד כובעי צמר מתבקשים. אין מרגש כמו לראות את ההתלהבות של שי בכורתי, שהצטרפה לשירי העידוד על הפטיש והמגל, הניפה את הצעיף באוויר בתזמון מושלם בשירת "עלה עלה", נחשפה למגאפון במרכז היציע שבעליו דואג מדי פעם לתזכורת כואבת לאדריכלי הפיצול – ויקטור יונה ויוסי סאסי, ומחאה כפיים לחביב הקהל החדש, מידן כהן. אגב, אולי בעקבות מה ששמעה ואולי פשוט הבינה – גם היא שאלה מדי פעם למה הטובים משחקים הפוך.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

אריאל, ילדת הסופר סנדוויץ', הציגה אדישות מהולה בעייפות בחצי הראשון, אך נאורה לחיים תודות לכובע הצמר שקיבלה עם סמל המועדון, לצד תמונה משותפת של שתי הבנות עם סמל גשמי יותר, הברווז המפורסם, שזכה מיד לכינוי המחייב – דונלד; ואביב הפעוט, שאת הבטרייה שלו קשה לכבות, שוב הוכיח ריכוז בצפייה בענף הספורט הפופולרי לרגל ביקורו הראשון בטדי והשני בסך הכל באצטדיון. כשהשתתף בטקס המיתולוגי של הנפת האצבע ומחה כפיים בהתלהבות עם עליית הווליום ביציע התחתון, הורגש היטב שאוהד אדום חדש נולד. גם הסיכה האדומה והמדבקות למזכרת הגבירו זהות בקרב דור ההמשך.

(צילום: אור בוקר)

ביציאה מהאצטדיון, כששי אמרה שלא משנה שאף אחד לא ניצח – העיקר שנהנינו, ואריאל הוסיפה שהמשפחה שלנו אומרת שהפועל ניצחה וזה מה שחשוב, הבנתי ששנת 2022 החלה ברגל ימין. והיי, הנקודה אמש אפילו צפויה להיחשב להפועל במניין הנקודות בטבלה. אפילו זה, כך התברר בתום השנה החולפת, לא מובן מאליו.