דעה | המהות השתנתה: בית"ר תחת משה חוגג שואפת לגדולה ולהצלחה

עוד 10 חודשים נשב כולנו סביב שולחן הסדר ונשאל את עצמנו "מה נשתנה?", בית"ר ירושלים שלנו תעמוד לקראת סיום עונת המשחקים 2019/20 ולא משנה באיזה מקום תהיה, רצה לאליפות, נלחמת על אירופה או משחזרת את העונה הנוכחית, משהו אכן השתנה.

המהות.

בשלהי 2013, כשאלי טביב הגיע לבית"ר ירושלים, הוא חרט על דגלו מטרה ברורה – להחזיר את בית"ר ירושלים לצמרת אחרי שנים קשות בתחתית. טביב אולי עמד במטרה, אבל הוא לא החזיר את בית"ר להיות קבוצה גדולה במהות שלה, בית"ר בימי טביב היתה קבוצת פיתוח שלוקחת שחקנים מהליגות הנמוכות והנידחות או מביאה שחקנים שנמצאים בדעיכה, משדרגת אותם ומשחררת אותם לחופשי ברגע שמגיעה ההצעה המתאימה – כספית ומתאימה לא לבעל הבית ולא למועדון כמובן – מקבוצה גדולה יותר.

קבוצה גדולה לא מוכרת את הכוכבים שלה למתחרות, היא לא נותנת לניקיטה רוקביציה ללכת לכרמל, לא מקבלת עסקה בה אלי דסה ושלומי אזולאי, כוכבי העונה הקודמת, עוזבים למכבי תל אביב ולא משחררת את דן איינבינדר להפועל באר שבע אחרי עונת השיא שלו במועדון. קבוצה בינונית לעומת זאת, מפנימה שהיא פשוט לא ברמה של הקבוצות הגדולות, שהדרך היחידה שלה להיות בצמרת היא למכור את הכוכבים כדי להתחדש, שתואר מבחינתה זה בונוס שמלווה בצירוף מקרים, לא מטרה אמיתית.

לוי גארסיה, עלי מוחמד ופרדי פלומין הן גרסאות קלאסיות לשחקני בית"ר בתקופת אלי טביב, הקבוצות שלהן מצאו אותם בחו"ל במחירי מציאה. שידרגו אותם והפכו אותם לכוכבים וברגע שהגיעה ההצעה המתאימה מקבוצה גדולה יותר, שלחו אותם לחופשי. בית"ר מודל טביב לא שונה מנתניה של היום מבחינת מועדון או שאיפות, אפילו הצבע אותו דבר. מזל שיש לנו קהל גדול יותר.

אבל אז הגיע לו משה חוגג, שאצלו תואר זה לא בונוס, תואר זה מהות. חוגג מאמין שקבוצה לא יכולה להרשות לעצמה להתקיים בלי לחלום על תואר והישגים, הרי כדורגל הוא משחק תחרותי. והקהל של בית"ר? הוא רעב לתארים.

ופתאום בסיפורי עלי מוחמד, לוי גארסיה ופרדי פלומין, בית"ר לא נמצאת בצד היוצר והמוכר, אלא בצד הרוכש. בית"ר לא מחזקת יותר את היריבות שלה אלא מחלישה אותן, בית"ר של משה חוגג היא קבוצה גדולה במלוא מובן המילה, היא קבוצה עם שאיפות.

תומר אלקיים (צילום: פרטי)

ובדיוק כמו מכבי תל אביב והפועל באר שבע שהנחיתו שחקנים כמו טוני נוואקמה ואלירן עטר, גם בית"ר ירושלים לוקחת לעצמה את כוכבי הארץ, הופכת אט אט את הליגה למרכז הקניות שלה, בית"ר אינה עוד קבוצת פיתוח, אלא קבוצה גדולה שמבחינתה רק השמיים הם הגבול, לא ההצעה הבאה מהיריבה, גבוהה ככל שתהיה.

בתרחיש הכי ורוד, עוד 10 חודשים כשנשב על שולחן הסדר הראש שלנו יהיה מוטרד בישורת האחרונה של קרבות האליפות, אבל גם אם לא נהיה שם בעוד 10 חודשים, כדאי לנו לזכור דבר אחד – 11 שנה אחרי שארקדי גאידמק סגר את הברז, בית"ר היא שוב קבוצה גדולה, מועדון גדול. כמה מזל שיש לנו את משה חוגג.

ואגב ליל הסדר, אין על הבישולים, גם אתם מרגישים שמשהו מתבשל פה?