בית"ר ירושלים זו קבוצה מלחיצה. לבית"ר ירושלים יש את הקהל הכי מלחיץ במדינה. הבעלים משה חוגג הינו בוס מלחיץ. ניר קלינגר, שידע את כל הדברים הללו, לקח לפני מספר חודשים את הסיכון ועזב את הפועל חיפה, קבוצה לא לחוצה עם קהל נחמד ובעלים שנמצא רוב הזמן בארצות הברית, לטובת הקלחת בבית וגן.
קלינגר הבין מהר מאוד שהחיים בבית"ר לא קלים. הלחץ, התוצאות הלא טובות והיכולת הלא מרשימה גרמו לו לקחת אחריות ולבקש לעזוב (מה שכידוע לא התקבל), אבל למרבה הצער תוך כדי ההתנהלות הזו חש קלינגר שלא בטוב ועבר אירוע רפואי, שככל הנראה סיים לו את העונה. מכאן אאחל לניר החלמה מהיר ובריאות, כי זה למעשה חשוב יותר מהכל.
מבחינת בית"ר, בלי קלינגר ועם עוזר המאמן ניסן יחזקאל, שקיבל שדרוג במעמד, על הקווים, בצירוף העובדה שאשדוד ובני סכנין די ירדו לליגה הלאומית, בית"ר צריכה להתחיל ולבנות את העונה הבאה שלה.
למערכת כולה – הבעלים חוגג, היו"ר אלי אוחנה, המנכ"ל מוני ברוש, ואפילו המאמן הזמני יחזקאל – יש הרבה מאוד עבודה, וכדאי מאוד שהיא תתחיל בהרצת השחקנים שבטוח יהיו פה בשנה הבאה. לבית"ר יש סגל טוב, שאפשר וצריך להפיק ממנו יותר, אך יש צורך בהתאמות וגם צורך גדול להריץ את החברה הצעירים עד לסיום העונה, גם בתשלום שכר לימוד, שכאמור לא יהיה גבוה כי העונה למעשה כבר הסתיימה.
לטעמי, גדי קינדה, אור אינברום, דוד קלטינס, אור זהבי, אנתוני וראן וגם טל כחילה חייבים להיות על כר הדשא בכל משחק ולכל אורך המשחק. כאן המקום של יחזקאל לקחת אחריות וגם של אוחנה את חוגג להתוות את המדיניות.
רמי מנדל
במדד השנאה הספורטיבית האישית שלי, הפועל חולון, ובעיקר אוהדיה, כבר עברו מזמן את מכבי תל אביב. במוצ"ש האחרון, באולם החדש בחולון, נעלבתי בשם אוהדי הכדורסל על הקללות הנבזיות ששמעתי מאוהדי חולון לעבר האמא של תמיר בלאט. רציתי לקום וללכת כי היה מדובר בגועל נפש אחד גדול.
הפתיח הזה נכתב כדי לדבר על הנושא המרכזי בהפועל בשבוע האחרון – הקללות של חברי ארגון הברגידה כלפי גיא פניני ושמעון מזרחי – ומערכת היחסים הסבוכה בינם לבין ראשי הפועל.
אני, כמו רבים אחרים, לא אוהב את הקללות וגם לא אהבתי את היחס של חברי הבריגדה כלפי יוגב אוחיון, אבל ראבק – קהל כדורסל זה לא קהל של קונצרטים. מותר למחות ולטעמי גם מותר לקלל, והגיע הזמן לעשות סוף לסאגה הזו.
תגובות