דעה | משפחת בית"ר קרסה: על האלימות המבישה אתמול בבלומפילד

לילה קשה עבר על בית"ר ירושלים.

לא, זה לא ההפסד להפועל תל אביב (ויש הרבה מאוד מה לומר מקצועית על מצבה של בית"ר ירושלים), אלא מה שהתרחש ביציעים, העדויות שהגיעו אחרי על האלימות וההתנהגות המבישה בתוך היציע הצהוב-שחור . הבוקר הזה, בפעם השנייה בלבד בחיי, אני פשוט מתבייש לומר שאני אוהד בית"ר ירושלים.

כל מה שגדלתי והתחנכתי עליו – נעלם בכמה דקות של כיעור בלתי נתפס.

מה שהכרתי והחשבתי לבית – הפך למשפחה מכה, מוכה ומושפלת.

בקבוצות השונות של אוהדי בית"ר ברשתות החברתיות עולים על בסיס קבוע פוסטים על עזרה לחיילים בכרטיסים ובהסעות ועוד – אבל אתמול, לאותם אלה שקוראים לעזור לחיילים, לא היה איכפת לרמוס חייל במדים רק כי הדעה שלו שונה מהאג'נדה הגזענית שלהם.

האשמה היא לא על ארגון כזה או אחר אלא עלינו כחברה – על זה שהפכנו להיות חברה אלימה, כזו שלא יודעת לקבל דעות שונות, לא יודעת לקבל את האחר.
אלה שתקפו את החייל ואת הבחורה ואחרים – הם לא אוהדים, הם אפילו לא בני אדם. אני בז להם. אנשים כאלה צריכים לשבת בתא קטן ומבודד, הם צריכים להיות מורחקים עד סוף ימיהם מכל דבר שקשור לספורט.

ואחרי האחריות האישית והחברתית, אפנה את האצבע גם לרשויות החוק. לבתי המשפט שמשחררים בקלות דעת את אותם עבריינים, למשטרה שנמצאת במגרשים אבל במקום לטפל באלימות ובגזענות צופה במתרחש על כר הדשא.

חופש הביטוי אומר שכל אדם רשאי להשמיע את דעתו, אבל החופש הזה לא כולל גזענות ובטח לא שימוש באלימות. אם אותם גזענים לא רוצים לעודד שחקן ממוצא מוסלמי, זו זכותם (שאני באופן אישי בז לה), אבל מכאן ועד להחליט בשביל אחרים, להשליט טרור נגד מי שלא מיישר קו ולהשתמש באלימות? עפתם על עצמכם.
"כשהמשפחה באים האצטדיון יקרוס", שרים חברי לה פמיליה – אתמול בבלומפילד לא האצטדיון קרס, משפחת בית"ר ירושלים קרסה.