שנים. שנים הרצתי בראש את המשחקים הסוערים שלנו במגרש תומר רחל המיתולוגי של מעלה אדומים. הקרבות, השערים, הקהל (כן, בימי שישי היה שם קהל), הטורנירים, הוויכוחים ואפילו המכות נצרבו לי כטופ של הטופ.
תומר רחל היה היכל הקט-רגל של העיר, אצטדיון המרקנה של הקהל המקומי, הקאמפ נואו של השחקנים השכונתיים. והזיכרון היה מתוק. סוג של געגוע לימים שלא ישובו.
בתחילת משבר הקורונה, בהם הצטוו אנשי הדור השלישי להישאר בבתים ולשמור על ריחוק חברתי, נסענו לבקר את סבתא. רחוב הנחלים נשאר כמו שהיה. אותו דשא, אותם חלונות שבורים, אותו עיגול ואותם דקלים – רק גבוהים יותר. אחרי שהלכנו לאיבוד דרך מרפסת, ניצלתי את ההזדמנות וירדתי לעשות סיבוב עם הילד במגרש הנוסטלגי.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 17"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
במגרש שיחקו כמה ילדים שהעיפו כדורים לסלעים ודיברו כאילו הם היורשים של מסי. בעודי מספר לו על הרמה הגבוהה שהפגינו הכוכבים המקומיים של אז ועל האופציה האחרונה שהייתי בבחירות, הוא אמר: "אבא, מה זה המגרש הזה? אצלנו הכל דשא ויש לנו סימונים. אפילו רשת אין כאן".
בהתחלה רציתי להגיב, אבל פתאום הבנתי. הבנתי שמה שרואים מכאן לא רואים משם. הבנתי שמה שצרוב לנו בזיכרון זו החוויה ולאו דווקא האמת לאמיתה. נוסטלגיה קוראים לזה.
חודשיים וחצי בלי כדורגל גרמו גם לאחרון האוהדים בארץ להתגעגע. להתגעגע להתרגשות, למתח, לדשא, לאווירה, למשחק, לכדורגל הישראלי. להתגעגע לבית"ר. שבוע אחד הספיק לנו להתגעגע לגעגוע.
נכון, בית"ר תעמוד במטרות שלה כשתסיים בסופו של דבר במקום השלישי המוביל לאירופה, אבל מה עם הכדורגל? איפה הוא? הרי לא לשם כך התכנסנו?
מאז חזרו הליגות באירופה לפעול במתכונת המיוחדת, אתה מבין יותר מתמיד שהכדורגל הישראלי פשוט משעמם, שבית"ר פשוט מרדימה. אין קצב, אין יכולת והכי חשוב: אין רצון לנצח.
יניב בן חקון
כשאתה רואה קבוצות מתחתית הליגה הספרדית, או האנגלית משחקות מול האימפריות ממדריד, ברצלונה, לונדון, או ליברפול, אתה רואה שהן באות לשחק כדורגל, שהן מעזות. לכן התחושה היא שבכל רגע נתון יכול להיכבש שער. על אחת כמה וכמה כשהגדולות נפגשות בינן לבין עצמן. כולן באות לנצח. זו המטרה. ואצלנו? התחושה של הצופה הממוצע היא שבארץ רק באים לצלוח את המשחק בשלום.
זה מקומם עוד יותר כשהדברים נוגעים לבית"ר. מועדון שנבנה על כדורגל שמח, מעניין, אטרקטיבי, הפך במשך שנים לאנמי. מועדון שנבנה על הרצון לנצח, הפך לכזה שרק רוצה לא להפסיד. מי אשם? אם תשאלו את רוב האוהדים הם יפילו את זה על רוני לוי, אבל אם באמת מעמיקים בנושא ובוחנים את הסיבות, מבינים מהר מאוד שהמאמן הוא האחרון שאפשר לבוא אליו בטענות.
מדובר כאן בתהליך ארוך של שנים, בהן המילה הישגיות נעלמה ממילון הערכים של המועדון. שהבינוניות בכל מה שקשור לתארים, הפכה להיות דרך חיים בבית וגן. בשבועות הקרובים נדון בחלקם של הבעלים, המנהל המקצועי והקהל, שרק הפכו את המאמן בכדורגל הישראלי בכלל ובבית"ר בפרט, לשק איגרוף שלא לומר בובה על חוט.
במצב כזה האנשים על הקווים חושבים רק על הישרדות, מה שבאופן פרדוקסלי מוביל מהר מאוד להדחה מוקדמת.
תגובות