דעה | בית"ר במגמת שיפור, אבל לאליפות זה לא יספיק

אחרי הניצחון הנפלא של הפועל קטמון ירושלים באשקלון, ישבתי במוצ"ש האחרון לראות את בית"ר ירושלים נגד נס ציונה בלי הרבה ציפיות. דווקא היה משחק נחמד, גם משום שנס ציונה ניסתה לשחק קצת כדורגל ולא רק להסתגר בבונקר. ייתכן שנס ציונה כבר אבודה. ליגת העל גדולה עליה, וגם בלאומית בעונה שעבר היא לא גילתה יכולת מזהירה. דווקא שחקן קטמון לשעבר רז שטיין היה די טוב, אבל השליטה המוחלטת של אוהדי בית"ר ביציעים במשחק חוץ, מרפה ככל הנראה את רגלי השחקנים המארחים.

מה למדנו על בית"ר מהמשחק הזה? שהיא קבוצה טובה למדי, ושאין הרבה סיכויים שתזכה בתואר האליפות בסוף העונה. הניצחון בשיעור 0:4 הוא יפה ויקדם במהלך העונה את הקבוצה. משה חוגג עושה שם עבודה טובה, משקיע, מנכש את העשבים הרעילים אבל המלאכה היא עדיין רבה. זה נכון גם לגבי רוני לוי, אם כי לעתים נדמה שהוא מפנים את הנבואות השחורות שלא צפוי לו עתיד גדול בבית"ר.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

בנעוריי בית"ר היתה קבוצה ירודה מבחינה טכנית, אבל מפחידה, בעיקר בבית, בימק"א. כאשר ראיתי אותם לראשונה בשנות ה-50 שיחקו שם כדורגלנים רבים שהיו מזוהים עם האצ"ל. מוזר שרובם היו אשכנזים: בלכר, שטרן, שטימר, בירנבלום, שטיין. אבל בהתקפה כיכבה "השלישיה הפנימית": יחזקאל ישראל, סימון אלפסי ואהרון חסון, שלצדם הצטיין הקיצוני המהיר ציון שלום. איש לא שמע אז על החולצות הצהובות. שחקני בית"ר לבשו חולצות לבנות מעוטרות באיור של ארץ ישראל השלמה, רובה והמלים "רק כך". כולם נשבעו בשמו של מנחם בגין, שלא גילה עניין מיוחד בכדורגל אבל הופיע לעתים במשחקים חשובים. החלוץ יחזקאל ישראל היה מריח שערים טיפוסי, דמוי אלון מזרחי, סימון אלפסי היה שחקן טכני ברמה שלא הכירו אז בארץ ואהרון חסון היה קצת כבד אבל נודע בזכות בעיטות העונשין המדויקות שלו. הוא היה ממש אהוב הקהל הבית"רי, אולי בנוסח אורי מלמיליאן מקץ 20 שנה.

חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)

בית"ר שלהם בילתה עונה אחת בליגה הבכירה (אז הלאומית) אבל ירדה מיד בחזרה לליגה השנייה (הארצית). בדרבי הראשון בשנת 1955 (שאותו אני מתאר בשלושה פרקים בספרי "אדום צהוב שחור") ניצחה הפועל 0:3 משערים של שלמה דרגן, יוסף מזרחי וברוך בנבנישתי, והוא בישר שנים רבות של הגמוניה אדומה בעיר.

כדאי להזכיר כאן שאוהדי בית"ר לא הביעו אז שנאה כלשהי לערבים. הם היו אויבי מפא"י וההסתדרות ולא הצליחו למנוע את עליית הפועל לליגה הבכירה בשנת 1957. האם עליה אפשרית של קטמון לליגת העל בתוך שנתיים-שלוש תחדש בעירנו את האווירה הנהדרת של יריבות עירונית חסרת פשרות? אולי. בינתיים יש לוודא שהפועל קטמון לא תמכור בשום פנים את החלוץ הכישרוני הצעיר וילי אגאדה לבית"ר, כדי לשמור על היומרה להתחרות עימם בעתיד.