רגש מתעתע: הלב כואב על מצבה של הפועל הוותיקה

ביום שישי אחר הצהריים כיביתי את הטלוויזיה מיד אחרי השידור וליבי היה כבד עליי. לא היתה סיבה רציונאלית לצער הזה: הפועל קטמון ירושלים לא שיחקה והיא בעצם האינטרס העיקרי שלי בליגה הלאומית. אבל הפסדה של הפועל הוותיקה למכבי שעריים הרגיז אותי משום מה דווקא כיוון שהיה צפוי כל כך. הפועל היא קבוצה בינונית בלאומית, בדיוק כמו קטמון, ואין שום סיבה שהיא תרד ליגה. הקבוצה הרוסה מוראלית, לאו דווקא מקצועית. היא לעתים מפתיעה בניצחונות יפים ואחר כך עומדת בציפיות ומפסידה ברצף. כך הגיעה אל עברי פי פחת.

בשנים האחרונות הלך ודעך הקשר הרגשי שלי עם הוותיקה, ובאתרים שלהם משמיצים אותי ואת חבריי במילים מכוערות. זה לא הזמן לבוא איתם חשבון. ליבם שותת דם, ואני מבין היטב כל אחד מהם. לאחרונה חרגו אוהדי הפועל מכל גבולות ההיגיון. השנאה שלהם כלפי יוסי סאסי היא ממש יוקדת והם אולי כועסים עלינו על שהוצאנו את המסקנות מהמצב בעוד מועד. בני ואפילו נכדיי שמעו אותם מקללים אותנו, ולא כולם סלחנים כמוני. אני מודה שהמותג "הפועל ירושלים" מקפל בחובו את חוויות הילדות שלי, את אלפי השיחות עם אחיי עוזי ומנחם, את תחושת הזהות שלי בעיר כה קשה. עתה, יש להודות, התאהבתי ב"מיזם" שאליו יש לי קשר רעיוני, חברי ומשפחתי. קטמון היא אגודה נהדרת ומתגמלת, אוהדיה שרים סרנאדות גם לקבוצה הוותיקה, והעבודה שלה בקרב הנוער העירוני שלנו הקנתה לנו אוהדים בכל הארץ.

אז מה איכפת לי שהפועל הוותיקה עלולה לרדת, אחרי שאוהדיה מאחלים לנו כל רע? כיום אני אחד מוותיקי האדומים שעדיין מגיע למשחקים ומשום מה טיפחתי אשליה שאוהדי הפועל לא יכפישו אותי, גם אם אינם מסכימים עם כך שהלכתי לדרך חדשה. 30 שנה עזרתי להחזיק את ראשם של האדומים מעל פני המים בעיר שהופכת למצודה בית"רית צהובה. הניהול של יוסי סאסי הפך לנבואה המגשימה את עצמה. אז מה לכם כי תלינו? גם אתם מודים שרוב מכריע של האוהדים הלך איתנו לקטמון דווקא מתוך אהבה לכדורגל האדום בעיר. אז השנאה והארס המחלחלים כלפינו לא יעזרו לאיש. אתם רוצים הצהרה בפה מלא? אז אני לא שונא אתכם אלא כואב את מצוקתכם.

הרגש הזה כלפי הוותיקה הוא מתעתע, וכמעט שאין לו צידוקים. אדם איננו יכול לשנות את הרגש שלו אלא רק להחליט מה לעשות בו. המסקנה שלי מכל האירועים איננה אלא הכרת תודה מחוזקת לכל מייסדי קטמון, על שאפשרו לנו חלופה אדומה מכובדת בעירנו. אני לא שוכח את שחקני הפועל לדורותיהם, וגם לא את האהבה הגדולה שרחשתי כלפי בובה יצקן, וילי לנץ, ברוך בנבנישתי, מרדכי בנבנישתי ואת כל בני הדור שקדם לאלי בן-רימוז' ולליאון אזולאי. מורשתם אולי גורמת לרגש חסר השליטה שיש לי עדיין כלפי הקבוצה הנוכחית.