מואנס דאבור הוא אחד השחקנים הישראלים המצליחים ביותר באירופה, ויש לקוות שיצליח גם בליגה הספרדית. התרשמתי שהוא משחק בנבחרת ברצון ובגאווה, חרף מדיניות הדיכוי כאן כלפי בני עמו. הוא שחקן חרוץ מאוד שנע כל הזמן על כר הדשא, ולכן מביא תועלת גם לחבריו.
עתה יצא עליו הקצף, ואנשים שאין להם מושג על אורח חייו דורשים ממנו לדחות את חתונתו למען שני משחקים של נבחרת ישראל. בעיניי, זוהי רשעות צרופה. דאבור איננו חייב להוכיח שום דבר לאף אחד. אנחנו אמורים לאחל לו "מזל טוב", להאיר לו פנים ולשמוח בשמחתו. נדיבות הרוח וגדלות הנפש אינן תכונות אופייניות במיוחד לבני עמנו. את דאבור בוחנים בשבוע עיניים: האם לנו הוא או לצרינו. מה ראינו לשטות זו? דאבור הוא בחור צעיר, בעבורו חתונה היא מאורע מרכזי בחייו ויש לצפות לתהליך שיהפוך את דאבור לשחקן יציב עוד יותר. הרצון הכמעט סדיסטי להעמיד את השחקן במבחן גובר כאן על הרגש האנושי הפשוט. זה יותר גרוע מפשע, זו טעות. התהליכים בכדורגל הישראלי מבשרים על השתתפותם של שחקנים רבים מהמגזר הערבי בסגל הנבחרת. זהו הישג עצום לחברה הישראלית, שמתגברת על הדעות הקדומות למען הספורט.
לא נותר לנו אלא לומר: "מואנס, אחינו אתה". כאשר יחזור לנבחרת (אם המקרתיסטים לא ידיחו אותו) יש לקבל אותו באהבה וברצון. פרצופים זועפים ותוכחות צבועות לא יועילו לנבחרת ישראל. אוהדי הנבחרת אמורים להושיט יד לשחקן כמו דאבור, ולהשאיר את הגזענות למחרחרי השנאה ולנמוכי המצח.
ביתר ירושלים. באש ובמים
אתה חולה נפש ברמה שלא תאמן. משוגע
חיים ברעם
אתה לא. סתם פשיסט מצוי