בשנת 2011 קניתי במיטב ההלוואה שהצלחתי לגרד מהבנק, יונדאי אקסנט. הבת הבכורה, כפרה עליה, כבר היתה איתנו, ושאר הילדים המתינו בסבלנות בקובץ האקסל הגדול של אלוהים. אהבתי את היונדאי אהבת נפש, את הקרע שהכלב ז"ל שלנו חפר בריפוד, את כתמי הקטשופ מהצ'יפסים שהילדים בלסו במושב האחורי ואת השקע בבגאז', מהעץ שקרס על המכונית בשלג של 2013.
לפני שנתיים נפרדנו. אחרי 300,000 קילומטר של שירות נאמן. היונדאי חלמה על פרידה מתוכננת בבית חולים מפואר לרכבים עם נוף לאלפים השוויצרים. אך לאכזבתה הרבה, סיימה את חייה במוסך חלפים באזור התעשיה של נתניה.
לפני שנתיים נפרדנו. אחרי 300,000 קילומטר של שירות נאמן. היונדאי חלמה על פרידה מתוכננת בבית חולים מפואר לרכבים עם נוף לאלפים השוויצרים. אך לאכזבתה הרבה, סיימה את חייה במוסך חלפים באזור התעשיה של נתניה.
לפעמים, אני שומע אוהדים שמתרפקים בערגה על ימי ליגה ב' או ג', לא מתוך נוסטלגיה חולפת, אלא מתוך געגוע אמיתי – מעין רצון לחזור לימים פשוטים וטובים יותר. אני מבין שמדובר מיעוט, אבל התחושה האינטואיטיבית בעליל שלי היא שהם מייצגים סנטימנט עמוק ורחב יותר. כאילו אומרים: "יאללה, מה רע? נרד ליגה, ימי שישי בצהריים, הרבה ניצחונות, בלי הלחץ של הדרבים, הכל סבבה", ואני מבין. באמת. קהילה שבה כולם מכירים את כולם, חווית הנסיעה למגרשים שכוחי אל, זה קסום אבל גם מגביל.
כי בשורה התחתונה, במודל הבעלות הנוכחי, כנראה שלא נוכל להגיע רחוק יותר ממה שהגענו עד היום. ואני אומר את זה בלב כבד. תאמינו לי, זה כובע שהייתי שמח לאכול. ולא, אני לא אוהד המקורית (איזה כיף שכמעט וכבר לא שומעים את המושג הזה יותר), אני חושב שזיו אריה צריך להישאר, ובסלון בבית יש לי פוסטר של חברי הוועד, מעריץ אותם. באמת. כי הם עושים עבודה מדהימה: בניית תשתיות, ניהול תקציב אחראי וקידום פרויקטים חברתיים. בזכות מודל הניהול הנוכחי הצלחנו לעשות שינוי משמעותי יותר מכל קבוצת אוהדים אחרת.
רוצים להישאר מעודכנים?
וכאן בדיוק נמצא ה"אבל" שחיכיתם לו: אי אפשר לעצור כאן. אם אנחנו רוצים להתקדם באמת, אנחנו חייבים לפרוץ את הגבולות של המודל הנוכחי. אנחנו צריכים להחליט: האם אנחנו רוצים להפוך לאימפריה או להישאר קהילה? כי קהילה, זה דבר קטן. ועל מנת לבצע את הדרך הזאת, את המעבר, חייבים לוותר ולהשאיר חלק ממה שהוביל אותנו עד הנקודה הזאת מאחורינו. התקדמות היא בלתי אפשרית בלי שינוי. לא לוותר לחלוטין על מודל הבעלות של האוהדים, אלא להתאים אותו. למשל, כמו מודל הבעלות הקיים בליגה הגרמנית, שמאזן בין שליטה קהילתית לבין שאיפה למצוינות כלכלית וספורטיבית, מבלי לאפשר השתלטות של משקיעים חיצוניים.
מדי פעם יוצא שאני רואה אקסנט ישנה בכביש ונתקף בפרץ נוסטלגיה. ואז אני מחייך לעצמי, נזכר בימים ההם, ונכנס לסקודה החדשה שלי – בלי לחשוש שהיא לא תתניע.
אבנר בן נר
תותח!