יש רגעים שבהם האהבה מכאיבה. כאוהד הפועל ירושלים, אני חי את הדיסוננס הזה בחודש האחרון. מצד אחד, אהבה עזה למועדון, לצבעים, לקהל המדהים שמגיע למשחקי בית וחוץ בכל משחק. מצד שני, תסכול עמוק ממה שמתרחש על המגרש ובחדר ההלבשה.
חמישה משחקים אחרונים, שלושה הפסדים, תיקו אחד וניצחון בודד. אבל לא רק התוצאות מדאיגות – אלא בעיקר הדרך. ההגנה מחוררת, ההתקפה מגששת באפלה, וסדריק דון, שאמור היה להיות המנוע היצירתי, מאז הדרבי מתקשה לייצר את התפוקה המתבקשת. במשחק הגביע מול מכבי תל אביב, ראינו קבוצה שבאה "לא להפסיד" במקום לנצח. זו לא הפועל שאני רוצה לראות, זאת לא הפועל שמסתכלת בלבן של העיניים של שחקני היריב.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל מה שמטריד אותי יותר מהכל הוא השיח שמתפתח סביב המצב. "אנחנו בונים לטווח ארוך", "יש דברים חשובים יותר מכדורגל", "צריך להסתכל קדימה". כל המנטרות היפות האלה הפכו למסך עשן שמטשטש את העובדה הפשוטה – אנחנו קודם כל קבוצת כדורגל, כדורגל הוא משחק תחרותי וקבוצת כדורגל צריכה לשחק טוב ולנצח.
הערכים הקהילתיים של הפועל ירושלים הם נכס יקר ערך. אבל הם לא יכולים לשמש כתירוץ לכישלון מקצועי. להיפך – הם מחייבים אותנו ליותר. כי קהילה חזקה לא מפחדת מביקורת עצמית, לא חוששת להביט במראה ולומר – משהו פה לא עובד.
הגיע הזמן לנער את השטיח. להחזיר את היצירתיות למגרש, לתת לשחקנים יותר חופש פעולה, להפסיק לשחק כמו רובוטים מתוכנתים. כדורגל הוא משחק של רגש, של השראה, של תעוזה. בלי זה, כל השאר – הקהילה, הערכים, המסורת – הם רק מילים יפות.
לאהוב את הפועל זה גם לדרוש ממנה יותר. להיות מחויב מספיק כדי להגיד – זה לא מספיק טוב. כי בסוף, כשאנחנו יושבים ביציע, אנחנו רוצים להתרגש, לראות כדורגל טוב, לנצח. זו לא בושה להודות בזה. זו המהות של הספורט.
אז כן, אני אוהב את הפועל. דווקא בגלל זה אני דורש ממנה יותר. כי אהבה אמיתית לא מסתפקת בפחות מהטוב ביותר.
תגובות