אפשר להתייחס בציניות להחלטת הנהלת הפועל ירושלים, שמארחת את הדרבי הקרוב וקבעה שתפתח, את כל טדי פחות או יותר, לטובת אוהדי בית"ר. אפשר להגיד שזה רק עניין של כסף. כי יש גירעונצ'יק ואם יש משהו שאורי שרצקי שונא זה מינוס. ואפשר גם לקרוא את תוכן ההודעה שהמועדון הוציא ולציין את ההחלטה הזאת כנקודת מפנה. כצעד לקראת נורמליות במערכת היחסים בין הקבוצות.
הדרבי הירושלמי, זו חיה ישנה-חדשה בכדורגל הישראלי. שלא כל כך ברור איך אוכלים אותה. כמו הדוד שנסע לאמריקה (או לכפר קאסם, במקרה שלנו), חזר לארץ אחרי כמה עשורים, ועדיין, איך לומר – שואל איפה ה"פנאי פלוס", שר “מריומה יומה" במקלחת, מבקש במסעדה "בירה לבנה", מחפש את ה"ט" בפקק של הקולה. בקיצור, הבנתם את הקטע, עוד לא התאפס על זה שהעולם השתנה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בית"ר היא כבר לא אותה בית"ר. והפועל, היא כבר לא אותה הפועל. וירושלים… טוב, שלא נתחיל. אז אולי, בגלל שבמשך שלושים שנים לא הייתה יריבות עירונית אמיתית בעיר ובגלל שאנחנו נמצאים בתקופה הכי כואבת בהיסטוריה של המדינה. אולי יש כאן הזדמנות לייצר פה משהו אחר?
דרבי לא חייב להיות מלא שנאה כמו בעיר הגדולה השנייה עם הלחות וההייטקיסטים הסחים. הדרבי של ליברפול מול אברטון למשל, ובכן, די ידידותי. בדיוק כמו בירושלים 2024, תוכלו למצוא בליברפול, משפחות בהן ההורים אוהדים את אברטון והילדים את ליברפול. במשחקים ביניהם אין הפרדה ביציעים. אז אנחנו עוד לא שם. וכנראה שלא נהיה לעולם. אבל אני רוצה, ברשותכם, רק לרגע, להציע פרספקטיבה אחרת:
נטע אפשטיין, התגורר בקיבוץ כפר עזה ומכאן, אתם כבר בטח יודעים איך זה ממשיך. כשהמחבלים פרצו לדירה בה התגורר עם בת זוגו, אירן, והשליכו רימון לממ"ד, נטע, באינסטיקנט של שניה, השתטח על הרימון והציל את חייה של אירן. אם לא השביעי לאוקטובר, נטע היה יושב ביום ראשון ביציע המערבי.
באותו היום, ומי יודע, יכול להיות שאפילו באותה השעה, מיכאל חיבק את כלבו האהוב "חופש" והתגייס למילואים. לאחר חמישה חודשים של שירות מפרך ואינטנסיבי בגדוד 450 של חטיבת ביסלמ"ח ויום לפני שהפלוגה שלו הייתה אמורה להשתחרר, מיכאל גל נפל בקרב בדרום הרצועה. אם לא השביעי לאוקטובר, מיכאל היה יושב ביום ראשון ביציע המזרחי.
מאז אותו יום, סדר העדיפויות שלנו השתנה. כולנו נמצאים עמוק בתוך תהליך ריפוי ארוך, שיש בו המון כאב אבל גם הזדמנויות לשנות, לקבוע סדר חדש. תראו, ברור לי שהבריגדה לא תרקוד הבה נגילה עם לה פמיליה במחצית. כי כדורגל זה אמוציות ודרבי זה דרבי וגם עונה שסיימנו במקום 13 ובית"ר ב-14, נחשבת מבחינתי לעונה מוצלחת. ובכלל, כל המילה הזאת "אחדות" עושה לי קצת אלרגיה. "חייבים להישאר מאוחדים", "ביחד ננצח" הן סיסמאות. סיסמאות ריקות, בלי תוכן. תנו לי תכלס, מה אני עושה עם האחדות הזאת? אז אפשר להתחיל במשהו קל, סתם דוגמא: תארו לכם שאוהדי בית"ר ירימו שלט לזכר אוהד הפועל ירושלים שנפל והבריגדה תרים שלט לזכרו של אוהד בית"ר.
כי לא משנה איזו קבוצה אנחנו אוהדים ומה עמדתנו הפוליטית. תמיד תזכרו שנטע ומיכאל יכלו לשבת לידכם ביציע ביום ראשון ולשאול בייאוש/התרגשות "תגיד אחי, האמנת שהפועל תיתן עוד הפעם שלישייה?"
תגובות