עונת הכדורסל הנוכחית החלה עם לא מעט סימני שאלה עבור הפועל ירושלים. אם בסוף הקיץ, לאחר חתימת הסגל, ניתן היה להתרשם מהעומק המרשים בדמות 6 ישראלים בכירים (כולל קאדין קרינגטון ותעודת הזהות הכחולה שלו) ו-6 זרים שעושים את ההבדל בין קבוצה טובה לכזו שיכולה ללכת עד הסוף בכלל המפעלים בהם היא לוקחת חלק, כמה משחקים לתוך העונה עולות כמה תהיות בנוגע לאופן בניית הקבוצה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל עוד קודם לסימני השאלה – מבט קצרצר ליום ראשון ולמשחק הקרוב נגד הפועל תל אביב, שיהיה מבחן אמיתי ראשון ליונתן אלון ושחקניו. כדי לנצח, הפועל תצטרך לשתק את ג'ו רגלנד ולמנוע מהיריבה לשחק התקפות מסודרות. השיתוק של רגלנד יבטל לחלוטין את היתרון הגדול של שחקני הפנים מתל אביב. חמישייה עם יובל זוסמן וכריס ג׳ונסון ביחד יתנו את הלחץ ההגנתי הנדרש. בפן ההתקפי, הייתי שמח לראות יותר ציוותים בין אוסטין ווילי לנועם דוברת, שהוכיח את עצמו במשחק נגד נס ציונה וגם הרכבים בהם דוברת משחק לצד ספידי סמית'. הלחץ כרגע נמצא בצד של דדאס, ואם הפועל ירושלים תשחק חכם – היא תוכל לסמן וי על המבחן הראשון העונה.
הראשונה נוגעת לריווח המשחק. אם נשים את הדברים על השולחן, שחקן הפנים היחיד (ויסלח לי כריס ג׳ונסון, שהוא יותר סמול פורוורד מפאוור פורוורד) שמרווח את משחק ההתקפה בזכות האיום שלו בזריקה מ-3 הוא נמרוד לוי, שנפצע וייעדר לפרק זמן של כחודשיים נוספים. ההחתמה של ג׳סטין סמית׳ כשחקן הפנים המשלים את ווילי היא החתמה טובה, אך היעדר הקליעה מעמדה 4 ניכר עד כה וממחיש את החשיבות של לוי.
הסוגייה השנייה נוגעת לציוות של ג'ראד הארפר וספידי סמית׳. נדמה כי בהרכבים הכוללים את שניהם נוצר חוסר סדר בהובלת הכדור ובניהול ההתקפה. בסופו של דבר אני חושב שמדובר בעניין של חוסר תיאום ביניהם היות והציוות חדש, אבל יונתן אלון צריך לחשוב על דרכים לשלב את שניהם באופן שיסדר את משחק ההתקפה (שכרגע מוגדר כקשה לצפייה) ויגדיר את הגו-טו גאי בהתקפות תקועות, כי לתת את הכדור להארפר שייכנס לצבע וינסה להרוויח זריקות עונשין זה רעיון טוב נקודתית, אך לא כשיטה.
הנקודה האחרונה נוגעת לתפקיד של ג׳רמי מורגן. סקורר הוא לא. ספק נקודות יציב – גם לא. האם זה המחליף הראוי לרנדולף? כרגע – חד משמעית לא, אבל אני הרבה יותר מאשמח לאכול את הכובע.
תגובות