לא חשבתי שבתחילת העונה, הראשונה של מתן אדלסון אגיע פסימי למשחק מכריע של הפועל.
חשבתי שזו תהיה קבוצה חזקה, בדומה לזו של השנה שעברה ואף יותר. אבל המלחמה פרצה ואיתה שינויים כפויים שפגעו בקבוצה, מעזיבתו של הגנרל אלכסנדר דז'יקיץ' ועד עזיבתו של הסנטר המוביל זאק הנקינס. בדרך הוחלף מאמן (להתראות קנצוריס) והדברים לא עבדו כמו שצריך.
ובכל זאת, הערב, חמישי, הפועל תשחק בגמר גביע המדינה. נתוני הפתיחה לרעתנו. המשחק יתקיים ביד אליהו נגד הקבוצה הביתית והיריבה השנואה מכבי תל אביב. גם בפן המקצועי אין יותר מדי ממה לשאוב עידוד. בשבוע שעבר, מול הפועל באר שבע הקטנה בחצי הגמר, ניצחנו בקושי ודי במזל, כך שאין סיבה באמת להיות אופטימי. אבל גמר זה גמר, והקהל ביד אליהו יהיו לכל הפחות חצי אדום וחצי צהוב, ואת אוהדי הפועל כולנו כבר מכירים – ויודעים שהם שווים הרבה נקודות ובזכותם אפשר לצמצם פערים.
רוצים להישאר מעודכנים?
ומנגד, מכבי מגיעה בכושר טוב, דורסת כל מה שזז ואחרי קמפיין אירופי מוצלח, אבל ללא כוכבה וייד בולדווין וזה משמעותי. למכבי יש את עודד קטש על הקווים ואילו להפועל יש את יונתן אלון, שפעם היה עוזרו של קטש, ויצטרך לעשות קסמים כדי להשאיר את המשחק הזה בחיים. אולי בזכות התעלות של יובל זוסמן שנראה לא רע לאחרונה, או אפילו ספידי סמית', שיש לו נטייה להתעלות כשחשוב ולתת את משחק חייו, ויש גם את קארינגטון ורנדולף.
למכבי יתרון ברור מתחת לסלים וראינו זאת במשחקי הליגה הקודמים, אבל מאז הצטרף אלכס טיוס שיעזור לג'אקורי וויליאמס במאבקים מול ג'וש ניבו, רומן סורקין וחסיאל ריברו בצבע. קל זה לא יהיה.
אז על הנייר וגם בהרגשה, מכבי לוקחת, אבל הלב, הלב האדום, יודע שמתוך עמדת האנדרדוג אפשר לגייס כוחות ולהשאיר את המשחק הזה בחיים ולתת לאוהדים תקווה. בשורה התחתונה, ולמרות הפסימיות הרבה שהפגנתי בטור זה – אני מאמין שהחבורה של יונתן אלון תיתן פייט. זה יהיה צמוד, מתוח ממה שחושבים, אבל לצערי, בסוף, ג'ון דיברטולומאו יניף את הגביע ועודד קטש יקטוף עוד תואר.
ובכל זאת, התקווה עדיין כאן. צנועה. קטנה. אבל קיימת.
תגובות