דעה | קריאת השכמה

פגרת הנבחרות, כמו גם חגיגות ראש השנה, השכיחו לפרק זמן קצוב את סלידתו הבלתי נלאית של זיו אריה בכל הנוגע למשחק ההתקפה של קבוצתו. אלא שמשחק החוץ מול סכנין היה בבחינת סטירת לחי מצלצלת בפניה של הפועל ירושלים ואוהדיה בדרך לנחיתה קשה על קרקע המציאות.

היה זה מצב אידיאלי לקבל בו את סכנין, מינוס הפצועים בירם כיאל, דור חוגי ומוחמד שכר. המאמן סלובודן דראפיץ' אמנם מיהר להחתים חלוץ הולנדי, אך בחלוף 10 דקות פלוס מתן קרדיט לשחקניו הצעירים גילה שאין כל צורך להשתמש בו. אביב סולומון, מגן תוקף, אך עדיין מגן במקור, לא האמין עד כמה היה חופשי בטבור הרחבה בדרך לשער הראשון, שהוקדש בצורה מרגשת לכיאל הפצוע.

החתמתו של ילה דוין ההולנדי לא גרמה לו חלילה לפתוח בהרכב, ואל לפיגור המוקדם להוביל לשינוי מערך כלשהו בחלק הקדמי מצדו של זיו אריה המקובע. הפועל המשיכה לשחק לרוחב, ואילו שוערה של סכנין, ניקולס האגן, שמזכיר מעט את אדבאיו אדליי ולא בדיוק זוכר שעמדתו המקורית היא על קו השער, יכול היה להשתעשע להנאתו ללא כל סכנה.

ומה היתה המסקנה של מיסטר אריה אחרי 45 דקות עקרות בהן הפועל "ירקה" בפרצוף של 200 האמיצים שהצפינו לסכנין בצאת החג? עמית גלזר במקום עומר אגבדיש, ושחר פיבן מוסט לעמדת המגן הימני. 10 דקות מאוחר יותר ראו כולם בדיוק מה שווה היה החילוף, כשסאהר תאג'י ההמום ראה שני שחקני הגנה של הפועל כמעט מתנגשים בדרך לניסיון הרחקה. ספק גדול אם הוא תכנן בכלל מהלך התקפי, אבל הכדור טייל בודד ברחבה בצורה כל כך מזמינה, שלא נותר לומר תודה ולשלוח פס מדויק לרשת. אפילו דראפיץ' לא האמין שזה קורה לו.

בדקה ה-62 אירע נס גלוי כשזיו אריה נזכר שיש לו חלוץ על הספסל ושלח אותו לכר הדשא. באורח פלא, 10 דקות הספיקו לדוין להתכבד בשער בכורה עם ביצוע מלוטש והקשתה אלגנטית מעל השוער. אלא שבמקביל, העז אריה להוציא את מתן חוזז, עד אז היחיד שיכול איכשהו לסכן את השער, ולהכניס במקומו את הקשר האחורי איינאו פרדה. זה קרה בפיגור 2:0, כן? חוסר הבנה בסיסית של מטרת המשחק – לכבוש שערים ולנצח.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

הפועל, במקום להסתער על השער ולנסות להשוות, המשיכה בדרך לזכייה בטוחה באליפות הנעת הכדור ללא תכלס, ותחת סגנון המשחק הנסוג בלשון המעטה של מאמנה, ראתה פעם אחר פעם איך איתי זדה המצוין והפעלתן נאלץ לעשות קילומטראז' מייגע של כ-50 מ' לאחור על מנת לסייע במשחק ההגנה מול קבוצה שרק רצתה לשמור על התוצאה וכלל לא התכוונה לתקוף. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

העיקר שהדבר הכי דחוף בפגרה היה לשלוח את בן אז'ובל לאום אל פאחם מהלאומית (מזכיר לכם מישהו?) כדי לוודא שלא ייווצר חלילה מצב בלתי נתפס של יותר מחלוץ אחד בסגל בו זמנית. במחזור בו מכבי פתח תקוה משחילה 3 חתיכות לאלופה ובני ריינה לא מתביישת לעלות עם קייס גאנם ומארק קוסטה בחוץ מול מכבי תל אביב הדורסנית ומחלצת נקודה, כל שנותר הוא לשאול בפעם המי יודע כמה: איך ייתכן שמאמן מקבל קרדיט בלתי מוגבל לעשות במועדון אוהדים ככל העולה על רוחו?

מעבר לנקודה העלובה מ-9 אפשריות, הגישה המרתיחה/מביכה של אנטי התקפה ומקסימום נגנוב גול בטעות או נוציא תיקו מאופס, לא יכולה לקבל יותר לגיטימציה. ובניגוד לעונה שעברה, כשגם התפקוד של חוליית ההגנה לוקה בחסר, הפועל עלולה למצוא את עצמה במחוזות רחוקים מאוד ממצלמות הטלוויזיה והשידורים הקבועים בשבתות.

מוטב שההנהלה תיקח את העניינים לידיים ותחזור עם אריה ליסודות ולמשפט השחוק שמלמדים בכל גן ילדים: כדורגל משחקים כדי להבקיע שערים. או שפשוט, כמו כל מועדון ממוצע עם הרבה פחות סבלנות בארצנו הקטנטונת, תראה לו את הדלת ותציב על הקווים מישהו שבא קודם כל לנצח ולא לעשות דווקא. שנה טובה.