אחד השירים הראשונים שלמדה בתי אליענה ברגע שהתחילה לדבר היה 'את הפועל ירושלים אני אוהב", וכך היתה מסתובבת בבית עם השיר מתגלגל לה על הלשון. היא ינקה את המילים מאחיה הגדול, שהתמסר לקבוצה, לרעיון, לערכים. בקיצור, הצלחתי להדביק כמעט את כולם באהבה לקבוצה.
הבית שלנו זה הפועל. אני שגדלתי עם מנוי בימק"א בגיל שמונה, חוויתי השנה את הרגע הכי מרגש ב-37 שנותיי כאוהד. זה היה בניצחון בדרבי, הדמעות פרצו החוצה, תחושת קלילות ושמחה שאין לה מילים, שרק מי שהיה שם לאורך השנים הכואבות יכול להבין. באותם רגעים משהו השתנה, יותר מניצחון על בית"ר זה היה הדי.אן.איי התבוסתני, שהתפורר לי מתוך השק הכבד שהיה כל השנים על הכתפיים והלב.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
.
רוצים להישאר מעודכנים?
אין ספק שהמועדון הוא עוף מוזר ושונה בשמי הכדורגל הישראלי. מציגים תכנית לחמש שנים, יעדים, השקעה עצומה במחלקות הילדים והנוער, ערכים ועקרונות שהובילו ומובילים את הפועל למקום שהיא נמצאת בו היום – קבוצה לגיטימית בליגת העל.
בתוך כל הטוב הזה חסר לי משהו – שאיפה להישגים. ברור לי שהמועדון רוצה להצליח, לבנות קבוצה יציבה ואיכותית, אבל אני מסתכל על הממוצע הנמוך של הקהל במשחקי בית, ומבין שהדרך הזו תהיה חסרה אם לא תהיה שאיפה לתארים והצלחות שימשכו את הקהל הצעיר, ילדים ונוער. הרי התואר האחרון והיחיד הוא זכייה בגביע המדינה בעונת 1972/3. נרצה או לא, הקהל הצעיר נמשך להישגיות, הצלחות, תארים. נכון, לדרך המופלאה שעושה המועדון ביחס לערכים כמו כבוד הדדי, מאמץ, סובלנות ועוד יש מקום של כבוד, אבל בלי שאיפה להביא תואר כמו גביע המדינה למשל אנחנו עשויים להישאר הקבוצה הבינונית שמעניינת וייחודית, אבל לא יותר מזה. קחו לדוגמה את משחק גביע המדינה נגד מכבי פתח תקוה שעלינו עם הרכב חסר כדי לשמור על השחקנים למשחקי הליגה. אין לי ספק שאם היינו מגיעים בגישה אחרת היינו מנצחים, הרי אף אחד לא זוכר את המקום השני ופחות זוכרים את הדרך.
שאיפה להישגים חשובה לא פחות. גם ליברפול הגדולה של היום הבינה שצריך לעשות סוויץ' והחתימה ב-2018 את ואן דייק בסכום ענק ששבר את כללי המשחק (שחקן ההגנה היקר בעולם), והיה סמן מרכזי לתפנית שהביאה לקבוצה הישגים משמעותיים בנוסף להיותה קהילתית וערכית. לא די בהחתמת שחקנים כישרוניים, יש צורך גם בכאלה שעשו איזה חצי דרך משמעותית בליגת העל ובליגות אחרות. לא צריך לפחד משמות גדולים ובכלל אין לנו פריבילגיה לוותר על תארים. הקפיצה הזו חשובה להביא קהלים נוספים, להרחיב את תהליך ההשתנות שהתחיל אי שם בהקמת הפועל קטמון ובמקביל לשאיפה להיות יציבים בליגה להציב מטרה ברורה – זכייה בגביע המדינה. זה הזמן לעשות קפיצת גדילה
דוד
לרצות השגיות – זה יפה. כולנו רוצים ליגת אלופות. אבל רצון כידוע הוא תנאי הכרחי אבל לא תנאי מספיק.
יש את אלמנט הכסף. לא התייחסת לזה בכלל, כביכול כל מה שנחוץ זה לרצות יותר