לפני שבועיים פגשתי אותו. נסעתי עם הרכב ליד הדוכן המיתולוגי שלו ברחוב המעלות והוא עמד שם. על המדרכה, בדיוק מתכונן לעלות על המעלון שיכניס אותו לרכב. התרגשתי. הרבה שנים לא יצא לי לראות אותו. הוא אומנם התבגר נורא, אבל בראש שלי נשאר אותו דבר בדיוק. ככה זה עם דמויות מהילדות.
"מה נשמע סימיקו?", אמרתי מבעד לחלון בעודי עומד ברמזור אדום. "בן חקון? זה אתה? מה שלומך?", הוא ענה. "אני בסדר תודה לאל. אני רוצה להראות לך משהו", המשכתי ושלפתי מהגלריה תמונה שלו עם דוד שלי אלחנן ז"ל (פוטו אלן) בימק"א. הוא התרגש. אני יותר. ואז הראיתי לו תמונה שדוד שלי צילם מהחגיגות אחרי הגביע ב-1985.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירה בקרית מנחם? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
"אחחח איזה ימים אלה היו", הוא אמר, "איפה אני היום ואיפה בית"ר". "סימיקו, לא משנה מה תעשה, אתם זה בית"ר בשבילי", השבתי, "אתם כל זיכרון הילדות שלי. אלה דברים שאקח איתי לכל החיים, בדיוק כמו כל אותו גמר ברמת גן. ואם כבר גמר, אתה תיסע לסמי עופר?". הוא הסתכל עליי במבט עצוב שאומר 'הלוואי', לקח אוויר כדי להשיב, אבל לפני שהספיק לענות, הרמזור התחלף לירוק ונאלצתי לנופף לו לשלום.
הוא לא היה שם. לא הוא ולא רבים וטובים מדור המייסדים. כך אני קורא להם. אחרי הכל הם אלה שנטעו והשרישו בנו את האהבה לצהוב-שחור. מכל מיני סיבות הם ויתרו כבר מזמן על החוויה. במקומם היו ביציעים אלפי אוהדים צעירים. דור חדש של שרופים. אוהדים שבאו להתרגש מתואר ראשון, אחרי 14 שנים שחונות.
רוצים להישאר מעודכנים?
גם אני לא הייתי שם. פעם ראשונה שלא נסעתי לגמר גביע של בית"ר. זה צבט. בעיקר בגלל שרציתי שגם לילד שלי יהיה זיכרון של הנפת גביע ראשון. במקום זה לקחתי אותו איתי לעבודה. הנחיתי את הקרנת הענק של גמר הגביע שהרימו חברת אריאל ועיריית ירושלים באצטדיון טדי, אז לקחתי אותו איתי. נחמת עניים, או חצי נחמה (תבחרו אתם את ההגדרה), חשבתי לעצמי. בפועל היתה חוויית כדורגל מדהימה.
6,000 צופים מלאו כל פינה ביציע המערבי. משפחות, צעירים והרבה ילדים שלא השיגו כרטיס לגמר, או שהמרחק לחיפה היה גדול עליהם, נאלצו להסתפק באלטרנטיבה הכי קרובה ובאו לעודד. והאמת, שברוב הזמן זה אפילו עלה על המקור. דגלים, צעיפים, תופים והרבה שירים, יצרו אווירה מחשמלת.
ה-0:3 השלים את החוויה ואני הייתי בעננים. בזכות הזכייה ובעיקר כי גם לבן שלי יהיה זיכרון מדהים. אלא שאז, בדיוק עם שריקת הסיום, התמונה השתנתה. למרות כל הבקשות והאזהרות, התחילה ירידה מאסיבית לכר הדשא. בדרך הם זרקו בקבוקים, רמסו ילדים וטיפסו על המסך הענק שעמד במרכז המגרש.
הסברנו להם שרק אם הם יעלו חזרה ליציע, נוכל להמשיך ולשדר את טקס הנפת הגביע. זה אומנם לקח להם 30 דקות, אבל בסוף הם ניאותו לבקשות. לצערם, ולצערי, זה כבר היה מאוחר מדי. העלייה ההמונית שלהם על הדשא פגעה בכבלי השידור וניתקו את המסך. "אבא בוא ניסע מהר הביתה לראות את ההנפה", אמר לי יונתן, "יאללה אבא, בוא מהר".
כמונו עשו כולם. עזבתי הכל, נכנסו לרכב, הדלקתי רדיו והבנתי שבטדי היה רק הפרומו. שחלק מהקהל שהגיע לסמי עופר כבר דאג להרוס סופית את החגיגה. לא ספונטניות, לא הנפה, לא ריקודים בשער הגיא, לא כלום. באותו רגע נזכרתי בסימיקו ומחיתי דמעה.
"מה קרה אבא, למה יורדת לך דמעה?" שאל יונתן, "זה מהתרגשות?". "לא נשמה שלי", השבתי, "אני דומע בגלל מה שקרה למועדון שלנו, בגלל אותם ילדים (לפחות בראש) שדואגים כל פעם מחדש להרוס לנו, בגלל שאין יותר אנשים כמו סימיקו". "מי?", הוא שאל. "עזוב, זה בגלל שלך לא יהיה זיכרון מרגש של הנפת גביע ראשון, כמו שלי יש".
תגובות