דעה | תאווה צנועה

1. בין הדברים שהכי בלטו בסוף שבוע הפיינל פור במלאגה היה עד כמה התאווה של אוהדי הפועל לכדורסל גדולה משל אוהדי היריבות שלה. אוהדי בון הם חבורה סימפטית של אנשים מסבירי פנים, שהיחס לספורט כאל זירת קרב זהותית זר להם לחלוטין; אוהדי מלאגה מתייחסים למשחק כאל בידור, מעודדים במחיאות כפיים וכלי נשיפה וסיימו להתבאס על ההפסד בחצי הגמר תוך רבע שעה; וכל היודע דבר על קיומם של אוהדי טנריף מתבקש לסור לסוכת המציל. לעומת כל אלה ניצבו 4,000 איש באדום שרובם סיימו את הסוף שבוע צרודים, עם רגליים כואבות ושיעול כרוני בגלל שאיפת כמות לא סבירה של עשן אבוקות.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

אסור להתפתות ולכרוך את התאווה הירושלמית לכדורסל כחלק מתאוות ספורט כלל ישראלית, כלומר לשים אותם ואת אוהדי מכבי אותה סירה (היו כמה "אוהדים של הענף" שטענו את זה בימים האחרונים). יש הבדל מהותי בין הטירוף של אוהדי מכבי בפיינל פורים של היורוליג, שהוא בבסיסו תאווה של כיבוש ובולמוס, לבין תאוות אוהדי הפועל שהדלק שלה הוא רעב ותחושת אנדרדוג, שספק אם אי פעם תיעלם. בסופו של דבר, כש-4,000 אדומים צועקים "פוטה טנריף, פוטה טנריף!" בגרון ניחר על אדמת ספרד – התת מודע הקולקטיבי שלהם רואה מולו את שמעון מזרחי ולא את מרסיליניו הוארטס.
אלא שהתאווה האדומה באה עם בצניעות, ומעטים מאלה שנסעו לפיינל פור חזרו משם בתחושה שהקבוצה שלהם נכשלה. בשיחות הצרודות שקיימו אוהדי הפועל בלילה של ראשון במזללות מלאגה הספורות שנשארו פתוחות גם אחרי חצות, נשמעו הרבה מחמאות לטי.ג'יי שורטס המהפנט ולא מעט הערכה לשחקנים של דז'יקיץ' שנתנו את כל מה שהיה להם. זה לא היה משחק טוב של הפועל, כולם הסכימו, אבל הוסיפו גם שהפסד בגמר הצ'מפיונס זו כנראה תקרת היכולת של הקבוצה הזו, ושזו חתיכת תקרה מרשימה, ובחיאת תעביר לי את הרוטב יוגורט כי הדונר קבב הזה בינוני להחריד ויבש לאללה.
2. בניגוד לדיבור כאילו הפועל הפסידה את הגמר בהגנה, וספציפית בגלל שנכשלה להצר את צעדיו של שורטס החתולי, אני חושב שהיא הפסידה את המשחק דווקא בהתקפה. ברמה הויזואלית, ההבדל הכי בולט בין ההתקפות של בון ושל הפועל היה שהכדור בהתקפות הגרמניות נכנס ויצא מהצבע כל הזמן, כולל לא מעט סלים מחדירות, ואילו שחקני הפועל כמעט שלא חדרו לצבע ומיעטו לקלוע משם (חוץ ממקרים ספורים ומסלים אחרי ריבאונד התקפה). היחיד שתפקד התקפית היה ליוואי רנדולף האדיר, אבל את רוב סלי השדה שלו הוא עשה בזריקות ל-2 מהאזור שבין קשת השלוש לצבע ולא בחדירות.
בסופו של דבר, שתי הבעיות המבניות בסגל (שצפו כבר באוקטובר) היו הסיבה שבגללה היא לא הצליחה לחדור או להכניס כדורים לזאק הנקינס. הראשונה היא היעדרו של שחקן עם קליעה מבחוץ בעמדה 4 שיכול לפנות את הצבע לסנטר המוכשר ביותר במפעל, והשנייה היא ששני הרכזים של הפועל, סמית' ובראון, לא ממש חודרים לסל. בון ידעה שאלה נקודות התורפה של הפועל ולכן נצמדה בהגנה לשחקנים באדום. הם פשוט לא האמינו שמישהו מהם יצליח לעבור את השומר שלו חוץ מקרינגטון, שלצערנו נפל על יום חושך התקפי.
בלי קשר לשאלה אם הפועל תצליח לקחת אליפות או לא, שתי הבעיות המבניות האלה צריכות להיות נקודת הפתיחה של הקיץ הקרוב: החתמת סטרץ' 4 מוכשר שיודע גם לקלוע שלשות וגם לעשות הגנה, והחתמת רכז בכיר שיודע גם לחדור וגם לייצר לעצמו מצבי קליעה מבחוץ, לצד או במקום סמית'. כשלארנק שלך קוראים מתן אדלסון, המשימות האלה יכולות להיות כיף אדיר עבור דזיקיץ' ויונתן אלון.