דעה | הכוכב הראשי 

אלכסנדר דז'יקיץ' הוא באמת מאמן טוב. לקחת חבורת שחקנים די בינונית ולהוציא ממנה את מה שהוא מוציא זה מרשים מאוד. כשאייל חומסקי הכריז בתחילת השנה שהשחקן הראשי השנה בהצגה הוא המאמן – האמנתי לו. בכל זאת, למאמן הסרבי יש רזומה נאה, ידע רב ונוכחות כריזמטית. מנגד, לא הייתי בטוח ששידוך כזה יצליח. דז'יקיץ' הרכיב סגל מאוד לא מוכשר, עם לא מעט בעיות מקצועיות. מהר מאוד הבנתי שחומסקי צדק, אבל עם כוכבית: זו קבוצה של מאמן שנבנתה בצלמו ובדמותו והוא האיש המרכזי בה, אך לא בהכרח אומר שקבוצה כזו יכולה להצליח דווקא כאן בישראל, אבל העיקר שהמאמן הוא הצגה.

---

דז'יקיץ' הביא את הרעיונות שלו מבית הגידול הסרבי, כלומר את המשחק הקבוצתי, כלומר שאין כוכב מעל הקבוצה. האמת? כבר ראינו כמה מאמנים אירופאיים בכדורסל הישראלי, שניסו להנחיל ללא הצלחה את הסגנון שלמדו מבית. אבל דז'יקיץ', לפחות במבחן התוצאה, מצליח בינתיים וכנראה שאפשר להוסיף לצד את זה את המילה "ובגדול", אין דרך אחרת להתחמק מכך.

גם אם יש ריח באוויר של שחקן דומיננטי, נניח קאדין קארינטון, הוא ידאג להגביל אותו בדקות משחק, כדי שלא יגזים עם היוזמות ההתקפיות ללא השיטה הקבוצתית, שהיא חשובה יותר מכל שחקן לתפיסת הקואץ'. מקבל ומכבד. לא חשבתי באמת ששיטה כזו יכולה להצליח בהפועל, ואפילו בשעת כתיבת שורות אלה אני ספקן, וזאת למרות שהסרבי מלמד אותי ואת אלה החושבים כמוני שיעור לחיים: כנראה שיש כמה דרכים להצליח, ולא – לא רק בסגנון המוכר והידוע לכדורסל הישראלי. מצד שני, אפשר לשכלל את השיטה. השליטה של דז'יקיץ' בשחקניו היא מבורכת, אבל זה לא נוגד אם יתווסף יותר כשרון לקבוצה וזה ממש לא חייב לבוא על חשבון קבוצתיות.

נקודה אחרונה: נדיר לראות מאמן כדורסל (דז'יקיץ') שמצליח להנחיל את השיטה, להיות כנה וג'נטמן כמעט בו זמנית ולא רק להיות מאמן-עסקן סטייל דני פרנקו, שעסוק ברמיזות להנהלה שלו באמצעות התקשורת לגבי רכש או בהקטנת היריב אחרי ההפסד ברבע הגמר (כשהכריז ללא שנשאל ששיש לקבוצתו משחק קשה יותר מהפועל ירושלים באירופה). אפס קלאס, אפס קולגיאליות, אפס ממלכתיות.