חזרה ליסודות | טור דעה

אם מישהו מוכן להסביר לי את השיגעון של מנהלי ובעלי הפועל עם מאמני כדורסל זרים אני יותר מאשמח להסבר. זה לא שהקונספט הזה הוכיח את עצמו יותר מדי בעבר. וותיקי מלחה לבטח עוד זוכרים את המאמן היוגוסלבי המעוטר שנחת פה בתחילת שנות התשעים – פארוק קולאנוביץ' שמו. אז זה נגמר בתבוסה של 54 הפרש להפועל גליל עליון ופיטורים.

ההתעקשות של הפועל להתחכם עם מאמן זר לא הוכיחה את עצמה עד עכשיו. נכון, סימונה פיאניג'ני האיטלקי הביא צלחת אליפות (וחצי גמר יורוקאפ) בעונת 2016/17 אבל הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. פוטיס קאציקריס היווני הועף שנה אחרי אותה אליפות, דאיניוס אדומייטיס הליטאי, שהגיע במקום עודד קטש בינואר 2021, פוטר כזכור אחרי שלושה חודשים בלבד על הקווים, וגם המאמן הנוכחי, אלכסנדר דז'יקיץ' הסרבי לא נראה כהברקת העונה בלשון המעטה. גם מקרה אורן עמיאל, אמנם מאמן ישראלי אך עם ניסיון בעיקר בצ'כיה לא התגלה כהצלחה מסחררת.

ליגת הכדורסל בארץ היא ישראלית רק בכותרת. זה שנים שהיא הפכה לליגת פיתוח סוג ד' לשחקנים אמריקאים בעיקר. השחקנים הישראלים הם קישוט, בשנים האחרונות גם המאמנים הישראלים נדחקים החוצה. בשנות התשעים היה להפועל ירושלים סיפור ברור. להיות האנדרדוג לכסף הגדול של מכבי תל אביב, להתבסס על משחק נשמה, שחקני בית וזרים ייחודיים שבאו לתת פה את הלב.

מאז העולם השתנה, הכסף הגדול של בעלי הבית מאז תחילת שנות האלפיים בלבל אותנו. שאיפות הגעה ליורוליג התבררו כלא-ריאליות. אם הפועל ירושלים חפצת חיים כמועדון היא צריכה לחזור לשורשים. לרגע ההוא אחרי התבוסה ב-54 הפרש מול גליל בתחילת שנות ה-90, כאשר ההנהלה דאז מינתה צעיר בשם יורם חרוש למאמן. זה נגמר בפלייאוף העליון באותה שנה ומאז הקבוצה בצמרת. דווקא בענף שוויתר על הזהות הישראלית שלו הפועל יכולה לשוב ולהיות אלטרנטיבה – בית לשחקן ולמאמן הישראלי.

ימי הזוהר של הכדורסלן המקומי בשנות ה-90 שהיו לשחקנים מובילים ולא רק משלימים כפי שקורה היום הולכים ופוחתים בעידן הנוכחי, כמעט שאין כבר כוכבים ישראלים בנוסח עדי גורדון, דורון שפע ואפילו לא דומיננטיים וחשובים כמו פפי תורג'מן, פיני לוי או ארז חזן. למרות זאת, המועדון יכול לחרוט על דגלו להעניק ביטוי נרחב יותר לכדורסלן הישראלי ובהתאם לכך להפחית במעט את מספר הזרים, ולשים דגש על שחקנים איכותיים יותר מהדור הנוכחי שיהיו יותר מסתם משלימים. לפחות כך נמזער נזקים ונחזק את הזהות.

לסיכום:  שחקנים זרים – במידה. מועדון עם זהות מקומית חזקה ולא תחנת רכבת בה מתחלפים הזרים כל יומיים וישראלים משפיעים יותר בסגל. זמן לחזור ליסודות.