חושך בין היציע לדשא. כבר שנים שבית”ר ירושלים מחפשת את עצמה, עניין של אובדן זהות, היעדר תחושת שייכות, ובעיקר ההבנה שאין בסיס להיאחז בו.
זה כבר לא משנה אם אתה שחקן או אוהד, אם מיקומך ביציע או על הדשא, המשוואה זהה בשני המקומות.
מי שחושב שהמכנה המשותף למצב הרע ביציע ועל כר הדשא הוא יכולת מקצועית בלבד או אקט רע של אוהדים טועה ומטעה. המועדון מבית וגן פשוט לא מצליח לייצר שקט ובהיעדר נקודות אור בתוך החושך הכללי שאופף את המועדון שמסרב לעשות את המעבר לשנות ה-2000 קשה מאוד למצוא בסיס טוב להיאחז בו ולשאוב ממנו אופטימיות להמשך, בין אם אתה שחקן ובטח אם אתה אוהד. חברים, המצב עגום ויש להכיר בו.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר" [email protected]
בעבר, שחקנים שהיו מקבלים הזדמנות לשחק עבור המועדון הצהוב מהבירה היו מצטמררים מעצם המחשבה להתאמן בבית וגן ולא בכדי, העוצמות האותנטיות שעטפו את המועדון היו חזקות מספיק בשביל לשדרג כל שחקן בינוני והחיבור עם הקהל היה נקי וטהור שעשה טוב לשני הצדדים בלי קשר לתוצאות ולצד המקצועי. לצערי, כיום זה לא כך. בית”ר עטופה בשחקנים בינוניים שבעבר אני בספק אם היו ראויים להיכלל בסגל, אבל כיום בית”ר הפכה להיות “זולה” יותר והערך של המועדון יורד בעקבות כך והתוצאות? לא פלא שהן לא באות.
כבר שנים שנדמה שהדבק הירושלמי התייבש לגמרי, בעלים שבאים והולכים, מתחילים תהליכים ולא מסיימים, הקהל מתמלא בציפיות בכל פעם מחדש וברגע מוצא עצמו נטוש בזמן שרגשי הנחיתות גואים בו וזה מוביל לאובדן אמונה, לחשדנות ולפילוג בין אלו שרוצים עוד להאמין ולבין אלו שבחרו להאמין רק בעצמם.
קשב להאשים את השחקנים שבאים כחיילים לרגע, היום הם כאן ומחר כבר לא, קשה לבוא בטענות לאוהד שכבר לא מגיע כי הוא כבר לא מאמין גם בעצמו וקל להבין למה לא יגיע לבית”ר פילנטרופ שכל רצונו הוא להחזיר עטרה ליושנה.
מה שהיה לא ישוב, ומפה מתחילה הבעיה. הפער בין הצפייה הנשענת על זיכרונות עבר מתוקים לבין המציאות המודרנית שכבר לא שומרת מקום לרומנטיקה מיצר וואקום שבלתי ניתן לגישור.
בית”ר זועקת לחריש עמוק מלמטה ועד למעלה, מראשון השחקנים ועד אחרון האוהדים, חריש כזה שיוריד ציפיות, שיאפשר לכולם לחזור להאמין. לא בקבוצה, לא בקהל, אלא להאמין בדרך, להחזיר את הערך ולחדש את הדבק בלי טינה ובלי פחד לנסות ולהתחיל מחדש. מקסימום זה יצליח.
האמרה הנודעת של ז’בוטינסקי, “למות או לכבוש את ההר” מקבלת במציאות הקיימת משנה תוקף. אין ספק שהאופציה של לכבוש את ההר עדיפה לגמרי על האופציה השנייה – הפילוג בקהל וחוסר היכולת לחבר שחקנים לזהות המבולבלת של המועדון לא תורמות להגשמת החזון הבית”רי, אז שהתוצאות על הדשא לא יפתיעו אף אחד, הגיע הזמן לגרש את החושך מכל פינה במועדון.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
תגובות