דעה | לא כובשת: עוד משחק אנמי להפועל, שסופרת כבר 360 דקות ללא שער בליגה 

1. מרגש היה לשמוע את מישל דיין מפרגן להפועל כפרשן ברדיו ממרומי עמדת השידור בטדי. מרגש עוד יותר להקשיב לרחשי לבו בדבר שילוב שחקני הבית, דבר שהשריש במועדון מעצם היותו שחקן מרכזי, והמשיך באותו קו בדיוק כמאמן. באותה נשימה, גוון קולו השתנה כשהוא ניתח כיצד שליטה במחצית השנייה לא הניבה תעוזה, כי חילופים של שני חלוצים בשני שחקני כנף, מסוכנים פחות בלשון המעטה.

האנרגיות של מישל בזמנו, הן במרכז המגרש והן על הקווים, הובילו לתוצאות אחרות – לא בהכרח ניצחונות מזהירים כמו שערים מרהיבים, כאלה שהגיעו כפועל יוצא מאלמנטים של תשוקה, רוח לחימה ובעיקר השאירו טעם של עוד, בדרך לציפייה מענגת למשחק הבא באדום.

2. למעלה משני עשורים לאחר מכן, המציאות שונה בתכלית. לזיו אריה אין את אסי טובי ולא את ויקטור פאצ’ה, ובמילים אחרות אין לו מי שישים את הכדור ברשת – כבר 360 דקות תמימות והרגל עוד נטויה. ממשחק למשחק מתקבל הרושם שהעונה הזו תקום ותיפול על הביצועים של וילי אגאדה, ונכון לעכשיו זו ממש לא בשורה משמחת. לבעוט לקורה מול שער ריק זה לוקסוס שהפועל לא יכולה להרשות לעצמה גם בליגות נמוכות יותר, שבהן היא בהחלט עלולה למצוא את עצמה מדשדשת שוב.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר בזמן אמת"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

היו ימים שרק להעלות על בדל שפתינו את השם סלמן היה סיבה משולשת לחגיגה. אם אפשר היה לבחור מישהו שיקבל כדור מכריע ברחבה בדקה קריטית, אין ספק שהיה נושא את השם הזה – דרך חלומות בהקיץ על הסלאלום של חמודי והסיומת של מוסא. אבל כשאוהדי הפועל שפשפו את העיניים מול סכנין נותר שם אחמד, שהדרדל’ה ששחרר היתה טעונה ביותר מדי התרגשות ופחות מדי טכניקה.

3. הסלוגן “כוחנו באחדותנו” לא יכול להיזרק מן הפה ולחוץ כשמדובר במועדון שעבר זוועות ניהוליות בלתי נסלחות והגיע למצב מחריד, שבו בין השאר הוא משחק נגד עצמו ומציף ויכוח אינפנטילי על שנת הקמתו. לא שקודם היה לזה מקום, אבל על אחת כמה וכמה כמועדון מאוחד, אין מקום לאלימות ביציעי הפועל, נקודה. לא בגלל דגלים, לא בגלל פוליטיקה, לא בגלל הרכב, שיטה או חוסר הסכמה עם המאמן.

יש דור שלם של ילדים שחובה עלינו ללמד אותו לאהוד את הפועל ירושלים. ילדים שהוריהם חזרו למגרשים בזכות האיחוד, לאחר שנים של דיכאון ואפאטיות. הם חזרו כי הם לא מוכנים לוותר על הפועל, ומסרבים להסתיר את זהותם האדומה מדור ההמשך.

כל הקלישאות נכונות – זה כדורגל ולא קונצרט, מותר לפעמים לקלל ובעיקר במקרה של הפועל גם לצאת מהכלים לעיתים תכופות, אבל הקהל המיוחד שלנו חייב לדעת ששם זה נגמר. מי שמעז לחשוף את אותם ילדים לאלימות, גורם להם לעזוב את האצטדיון בדמעות וגורר בהמשך דיונים מחליאים ברשתות החברתיות על מכנה משותף בינינו ללה פמיליה (מודה, לא קראתי את התגובות עד הסוף עקב רפלקס הקאה) – חייב להיות מורחק מהיציעים האדומים לאלתר, עם מסר ברור: פה זה לא בית”ר!