עקבתי באדיקות אחר יוסי אמינוף, אגדה ירושלמית, במשך 60 שנה ולצערי לפני כשבועיים הוא נפטר בגיל 80. כאב לי מאוד למשמע הבשורות, אבל הזכרונות מיוסי לא ימחקו. הוא גדל בשכונת הבוכרים והיה הצעיר מבין שלישיית האחים אמינוף הידועה ששיחקה בבית"ר, כשאחיו אהרון הפך בבוא הימים לשופט בית משפט והאח השלישי משה שהיה חלק מהסגל, אבל בלט פחות משני אחיו. היכרות בינינו הייתה גם אישית וחלקנו שיחות רבות, הרבה עבר לשחקן ועיתונאי שהפכה לחברות ואף נכחתי בחתונתו עם בחירת ליבו אלה.
כבר בילדותי, וזאת למרות שגדלתי כאוהד הפועל, כשבאותם ימים בית"ר הייתה הקבוצה הנחותה בעיר, זו מליגת המשנה – הערצתי את חלוצה יוסי אמינוף. לא רק בגלל סגנון משחקו, אלא בגלל האצילות על המגרש. הוא ניחן במשחק ראש מעולה, בסיבוב מהיר ובבעיטות מסוכנות לשער מהמקום, אך בלט בעיקר באזור רחבת ה-16, שם היה נחשב למלך. את אמינוף הכרתי אישית כנער כבר בגיל 15, כאשר אבי המנוח שלמה דיאון ז"ל שימש אז כיושב ראש הנהלת הפועל ירושלים. לימים, אבי היה מעורב בהעברתו של אמינוף מבית"ר להפועל, מעשה שנחשב לחריג בימים ההם שעורר הרבה רעש, כשבצד הבית"רי לא ממש אהבו זאת בלשון המעטה. אך יוסי כמו יוסי, עשה את הדברים שרצה גם אם אחרים פחות אהבו זאת, בדרכו המיוחדת.
בהפועל הוא שיחק במשך שנתיים עד ל-1969 תחת המאמן אדמונד שמילוביץ' ז"ל. האחרון, הציב את אמינוף כקיצוני ימני והיה מתחלק בדקות המשחק עם ויקי מנצור, בדרך כלל מחצית-מחצית, כי ברור היה לו שבתפקידו הטבעי כחלוץ חוד, יהיה לו קשה לשחק, כי שם נמצא אלי בן רימוז', גדול שחקני הפועל.
מקרה שזכור לי במיוחד היה דרבי יום העצמאות ב-1968 במגרש קטמון האגדי. אמינוף, כבש את שער הניצחון, במשחק שהסתיים בתוצאה 1:2 לאדומים והפך אותי למאושר ושמח באותו יום והפך גם ליקיר האדומים. יום קודם, הטמנתי פתק בכותל לבקשת ניצחון והחלוץ מילא את בקשתי ושימח את ליבי. למרות השער היוקרתי, אמינוף התקשה לקבע את מקומו בהרכב הפועל וחזר לבית"ר, שם פרח תחת הדרכתם של ישראל חליבנר ז"ל ואריה רדלר.
עמנואל שפר שאימן את בית"ר, היה קשוח מאוד ונהג באמינוף ביד קשה. באחד המשחקים, הוא נזף בו לעיני כל השחקנים. יוסי נפגע. זה גרם לו לעזוב, אך הוא חזר בהמשך ואף כבש את שער הנצחון בעונת הפרישה שלו שהשאירה את בית"ר בליגה.
לאחר פרישתו, הוא הפך לפקיד בכיר במשרד הבריאות וסייע בעזרת טוב ליבו לאנשים חולים בבירוקרטיה המסובכת. בין לבין הוא ניסה את מזלו כמאמן קבוצת הנוער של בית"ר, אי שם באמצע שנות ה-70, אבל לא ממש מצא את עצמו, למרות שהיה מאוד מקצועי.
את יוסי אזכור כאדם הגון, כנה שתמיד אמר את אשר על ליבו ולא רק כחלוץ ענק שהיה אחד מהסמלים הזכורים ביותר של בית"ר. הוא הותיר אחריו מורשת ואני מקווה שבית"ר ידעו לשמר את זכרו ואת פועלו. יהי זכרו ברוך.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת14"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
הי
יוסי היה גם ידיד טוב כאשר חברי רמי גול זל הפגיש אותי עם ההווי וההוויה של שכונת הבוכרים. יהי זגרו ברוך ותודה לרוני על ההספד המרגש