דעה | געגוע ישן: הזמן עובר, האהבה נשארת והעתיד לוט בערפל

כבר חצי שנה שהיא לא איתנו. מאז אותו משחק גביע מביש נגד מכבי פתח תקווה, בו הודחה בית"ר מהמשך המשחקים, אנחנו לא ביציע והגעגועים, אוי הגעגועים- לא ניתן להתגבר עליהם.

בדיוק לפני שנה הייתה הפעם הראשונה שלקחתי את הבן שלי, מיכאל, למשחק של בית"ר. זה היה גמר גביע הטוטו נגד מכבי ת"א והחגיגה הייתה גדולה. הילד הזה, שמאז שהיה בבטן אימו, שמע את המילה בית"ר, לבש חולצה צהובה מיוחדת, נכנס בגאווה למגרש, תופף על התופים והביא לנו את הבארכה בניצחון במשחק הראשון שלו.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת9"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

הילד התאהב והיה לי ברור שמעכשיו הוא איתי, כאילו יש לו ברירה. כמובן שגם הגלידה שאחרי המשחק תרמה לאהבה, אבל הוא כבר הודיע לי שמעכשיו הוא בא איתי לכל משחק. לא היה מאושר ממני. מאז הגיע החורף והילד לא הגיע למשחקים כי אמא לא מרשה ללכת במזג האוויר הקר וכשהיה אמור לשוב ליציע, הגיעה הקורונה ומאז יש נסיגה.

לראות כדורגל בטלוויזיה משעמם אותו ולא עזרה העובדה שמאז שפרצה המגיפה הארורה הזאת, הספקתי להוציא לא מעט כסף על חולצות, בובות ועוד מהחנות של בית"ר עבורו, ועבור אחיותיו הגדולות – הילד פשוט פחות מתחבר.

ההרגשה להיות ביציע ממכרת. מי שצרח משמחה בגול מרגש וקפץ מאושר על חבריו ומי שבכה בהפסד כואב ביציע והתנחם עם כל המדוכאים שסביבו, יודע שליציע אין תחליף. להיות חלק מההמון בצהוב שחור זאת חוויה שאין בילתה והחוויה הזאת כבר לא איתנו חצי שנה וסביר להניח שגם לא תהיה איתנו בעונה הקרובה. אני לא יודע איך בית"ר תחזור מקצועית מהסגר הזה, מתאר לעצמי שכעת, כאשר יש לה צוות אימון אמיתי על הקווים ולא את רוני לוי, נראה קבוצה קצת יותר שמחה ומחויבת, אבל מה שיותר מדאיג אותי, זה איך היציע יראה אחרי שהקורונה הזאת תסתיים.

העובדה שבית"ר בלי תואר כבר עשר שנים, הרחיקה ודיללה את היציעים. אני אמנם כבר מכור, אבל דור הילדים החדש מתחבר לתארים, לריגוש, לאקסטזה ולקסם שיש בבית"ר. כעת, סביר להניח שהקורונה תרחיק עוד יותר את הצעירים מבית"ר וזה כבר מדאיג.

הצלחות מקצועיות היו, אולי, קצת מקהות, את הריחוק עד יעבור זעם הקורונה, אבל כשכאלה לא נראות באופק, בוודאי לא תארים ( הלוואי ואתבדה), אזי העתיד ביציע לא בהיר.

אחיקם משה-דוד (צילום: אלבום פרטי)

מספיק לראות את הקנאה של האוהדים לנוכח העובדה הבלתי נתפסת שהקבוצות הישראליות הגדולות מצליחות באירופה לאורך שנים מלבד בית"ר, כדי להבין כמה הצלחות חסרות לנו. בלתי נתפס שבית"ר עושה במכנסיים באירופה ולא משנה מה התקציב שלה בעוד חיפה, מכבי והפועל ת"א(בעבר הלא רחוק) ואפילו באר שבע, מעפילות לשלבים מתקדמים ופוגשות קבוצות פאר כמו טוטנהאם ואינטר על בסיס קבוע בעוד אנחנו מסתפקים בניצחון ( יפה!) נגד אשדוד במשחק אימון בתשע בבוקר, על מנת להבין כמה זה חסר לנו.

ואם הצלחות לא יגיעו בקרוב והקורונה תישאר, אני פסימי לגבי האפשרות שבית"ר תשוב לגדולתה ביציעים בעתיד.