ברשותכם, נפתח בכמה שאלות. בכמה מתוך הזמן הפנוי שנוצר לאחרונה אתם עסוקים בגעגוע למה שהיתה השגרה? אני מניח שלא מעט. שאלת ההמשך היא, עד כמה מחלחלת בכם ההבנה שרבים מהשעשועים לבטח יחזרו, אבל בפורמט אחר? נראה שלצד הציפייה האינסופית להקלות בחיינו, זו ההכרה הרצינית ביותר.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 14"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
כשאנחנו עמוק בהכנות לחג הפסח, אחרי קרוב לחודש ימים בבית, הזיכרונות למה שהיה המובן מאליו בחיינו הולכים ומטשטשים. מה שהיה חלק בלתי נפרד מהיומיום של כולנו נראה כרגע כבלתי מושג ובמידה רבה אפילו נשכח. חברתי הטובה לערוץ הספורט, מאיה רונן, נוהגת תמיד למצוא את הציטוט, אזכור והמסגור הנכונים ביותר לכל סיטואציה. לפני מספר ימים היא שלפה את עמוד 104 מספר המופת "הדבר" של אלבר קאמי (צרפתי יליד אלג'יריה וזוכה פרס נובל לספרות): "בראשיתן של מגפות ואחרי שהן נגמרות מדברים תמיד בלשון קצת מליצית. בראשיתן ההרגל עדיין קיים, ואחרי שהן נגמרות, הוא חוזר. רק בשעת האסון מתרגלים אל האמת, כלומר לשתיקה". בימים הללו שתיקה גדולה מקיפה אותנו. אין כל עיסוק ואין כל רעש או דיבור במה שאינו קשור לקיום היומיומי שלנו הדאגה לבריאות ולכלכלה שלנו ושל יקירנו הם הדבר היחיד. מדבריו של קאמי אפשר להתנחם שלמרות הכל, החיים הציניים חזקים מהכל והם ישובו לתפוס את מרכז תשומת הלב, רק שיבואו כבר. אין לי ספק שכולנו נעריך הרבה יותר את מה שהיה לנו.
יהונתן כהן (צילום: אלבום פרטי)
שגרת החיים שלנו עיצבה ושרטטה את השבוע שלנו, ובעיקר נכונים הדברים עבורנו חובבי הספורט. איך אפשר לדעת איזה יום בשבוע כשאין ספורט? עד לפני כחודש זה היה קל במיוחד. בשני יש משחק מרכזי. בשלישי ורביעי ליגת האלופות, בחמישי יורוליג וליגה אירופית, בשבת יש הכל – ובשישי, אחח יום שישי הקדוש של הליגה הלאומית. איזה יום מופלא זה. יקיצה עם דריכות, התרגשות וציפייה. המפגש עם החברים, העוברים והשבים מחוץ למגרש ואז לדבר האמיתי. הרגע שבו השחקנים יוצאים כיחידה אחת מחדר ההלבשה לדשא. לא עליית השחקנים לפני שריקת הפתיחה, אלא חצי שעה קודם, כשהם עולים לחימום. ברגע הזה אתה מבין שהגעת בזמן, שלא יתחילו בלעדיך, ושהדבר שהכי חיכית לו בשבוע האחרון עומד להתקיים ואתה תהיה שם. הכי קרוב שאפשר. כל אוהד שרוף ומחויב יגיד לכם תמיד שיותר מהכל, אפילו מהתוצאה, שעליה אין לו אחריות והשפעה ישירה, הוא צריך להיות שם. בזירה, במגרש.
והפועל של העונה, איזו קבוצה מגניבה זו. יכול להיות שזה הגעגוע שכבר טשטש אותי, אבל אין לי ספק שעם שוך הסערה והחזרה המיוחלת לשגרה, קטמון תמצא את עצמה חזק במאבק העלייה, ואפילו תוכל להפתיע ולהשלים את המסע עוד העונה. זו לא הקבוצה הכי מוכשרת שהיתה, רחוק מזה, אבל זו הקבוצה הכי טובה. תמהיל נבון של צעירים ומנוסים יותר, שחקנים שמבינים את מקומם ומאמן מבריק ששולט בעסק תוך.
יואו, כמה שאני מתגעגע ליום השישי הזה. להפועל שלנו. לשחקני הבית. למפגש עם החברים, ובעיקר לידיעה שבדרך הזו, ליגת העל, הבמה המרכזית והדרבי הירושלמי – קרובים מתמיד. יאללה שנחזור, אפילו חלקית, למה שהכרנו. אם תרצו, אין זו אגאדה. ויליאם אגאדה.
רומי הרומאי
יהונתן,
לא חוזרים ולא כלום. אתה גם יודע בעצמך שאין למה לחזור וכל הכדורגל הישראלי הוא פשוט בדיחה. אבל לך לא נעים להגיד את זה כי אתה מתפרנס מהזבל הזה