יש שמכנים את היהודים "העם החכם". הצרה היא שבגלל חוכמתו, כל אחד חושב שהוא באמת כזה ומכאן גם שהוא צודק. בחברה שבה אף אחד לא מוכן לצאת פראייר, כמעט ולא תשמע את המילה "סליחה", שכן אז מוצא עצמו המבקש מודה בטעותו ו/או בכישלונו ומכאן שהוא פראייר.
במהלך עשרות שנותיה הראשונות של המדינה ידענו ויכוחים ומחלוקות, רובם ככולם על בסיס אידיאולוגי/דתי ואיש לא היה מוכן לזוז מעמדתו. למרבה המזל (עד כה) גם משברים קשים בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות לא גרמו לשסע שסיכן את עצם קיומה של המדינה.
הכל השתנה בעקבות מצוקתו האישית-משפטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ממשלת "ימין על מלא" שהקים, שצפויה לשרוד עוד שנתיים, לא היתה אלא ממשלה של בעלי אינטרסים. מלבד "רוח וצלצולים" אין בכוונת אף אחד מהם לפרקה. לאחרונה הצטרף עוד בעל אינטרסים, גדעון סער, שחיזק את ממשלת הבלהות הזו עוד יותר.
לשם מימוש האינטרסים של מר נתניהו, לא הצליח השר יריב לוין להתאפק ומייד בישר (בשמו של נתניהו) על "מהפכה משפטית". האמתלה היתה שזו נדרשת כדי למנוע "השתלטות בג"ץ", אך קל היה לזהות שמדובר למעשה ב"הפיכה משטרית", זו שתיצור כאן דיקטטורה לכל דבר ועניין. אז פרצה המחאה, שמטרתה היתה למגר תוכנית נוראה זו. המחאות היו המוניות אבל "מנומסות" תוך הקפדה על המסרים ובלי אלימות או אפס קצה מכך. אמנם כמה מתוך המוחים (מתי מעט), הכריזו על "סירובם להתנדב", אך "הצד השני" מיהר להגדיר זאת "סרבנות להתגייס". הם הואשמו ב"בגידה" בתוספת קללות גסות ואיחולים נוראיים כלפי טובי בנינו. על זה נוספה "מכונת רעל", זו ששתלה במוחם של "ביביסטים מושבעים" רעיונות ביזאריים ולמעשה שמה בפיהם טענות קשות מלוות בשנאה יוקדת. הרשתות החברתיות "חגגו": כל "עכבר מקלדת", ולעתים ממש "זב חוטם ומצורע", שלא תמיד יש לו בכלל "מושג ירוק" במה מדובר, הרשה לעצמו לגדף את אחיו ולהתאמץ לאחל את האיחולים הקשים ביותר, בלי לחשוב לרגע. ההשתעבדות האידיאולוגית, שלא לומר ההשתעבדות אישית, גרמה לכל אחד מאלה "לירות" בלי לחשוב. המחשבה מה זה עלול לגרום למדינה, לא הטרידה את מנוחתו של איש. כך נוצר שסע חברתי ושבר חמור שכמותו לא ידענו.
ראשי זרועות הביטחון למיניהם זיהו את הסכנה והתריעו בפני הדרג המדיני שהחמאס עלול לנצל את "שעת הכושר", אך זה לא רצה לשמוע והמשיך להדהד את אותה קונספציה ש"החמאס מורתע" והמשיך לסייע לארגון טרור זה לבנות עצמו באמצעות סכומי עתק שהועברו במזומן באמצעות מדינת ישראל. כפי שאלה חזו, ובזמן שכאן "מתקוטטים", הוציא החמאס לפועל את טבח השבעה באוקטובר, זה שהוכיח שאוייבנו ושונאינו לא באמת מבדילים בין יהודי ליהודי וגם לא בין יהודי לבין כל מי שחי כאן.
רק אז – ולפרק זמן קצר – "נפל האסימון". לפתע נדמה היה שלמדנו לקח. כמו רבים אחרים, גם אני, שנחשב ל"שמאלני", חברתי לחבר "ביביסט מושבע", וביחד העמסנו את הג'יפ בכל הנדרש כדי לסייע – לנפגעי האסון ולחיילים. במשך ימים ארוכים הסתובבנו בשטחי הטבח ונחשפנו למראות שאי אפשר לשכוח. בתוך זה גם ראינו את האחדות והאחווה בין כל חלקי החברה.
אבל העם הזה, לא באמת "חכם". גם אם כן – הוא בטוח "קשה עורף". להבנתי, כדי לא לצאת פראייר – הפכנו למטומטמים. תוך זמן קצר – בעוד שהמלחמה בעזה ממשיכה לגבות את מחיריה הכבדים, בזמן שעשרות אלפי תושבי הצפון עקורים מביתם ונמלטים ממנו, חזרו הטחות האשמות, חזר הרעל – הפעם כלפי "האחראים". כל צד הקפיד להסביר מדוע "הוא לא אשם". ה"שמאל" (יש דבר כזה?) דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית ותאריך לבחירות, ה"ימין" אימץ את "הגנת" "הדרג המדיני הבכיר" שעיקרה "לא ידענו". הנורא מכל היה הטחת אשמות ועלבונות בראשי הצבא וזרועות הביטחון, אלה שמוכיחים שאין לנו קיום בלעדיהם. בעוד אלה מודים בכישלונם, לוקחים אחריות ומבקשים סליחה, אף אחד מהדרג המדיני לא מצא לפחות לבקש "סליחה". עוד מעשה נורא שנעשה הוא, שבין אלה שהתנגדו להפסקת המלחמה בעזה, (אלה שעוד חולמים לחזור לעזה) היו כאלה שהרשו לעצמם לטנף את פיהם ואף לקלל את בני משפחות החטופים, שרק מבקשים בחזרה את יקיריהם שהופקרו לגורלם.
למזלנו הרב (לפחות עד כה) ממשיכים חיילנו המסורים ממש למסור נפשם ונשארו מאוחדים ודבקים במשימת הקודש להגן עלינו ועל מדינתנו האהובה, זו ש"נמות ולא נעזוב" אותה. אותם, את הלוחמים הגיבורים, "שמאל" ו"ימין" לא מעניין. הם נלחמים כתף לצד כתף, בלי שאלות, בלי תיוגים.
כך, בלי שנרגיש, ורק "לפי היומן" חלפה לה שנה ארורה, שכמותה לא ידענו. אלא שזו לא באמת נסתיימה. שנה זו צפויה להימשך עוד שנים רבות וסיומה – על שלל נזקיה – לא נראה באופק.
כמנהגנו ברכנו זה את זה, אך בצד משאלת הלב ש"תכלה שנה וקללותיה", אומרים 'תחל שנה וברכותיה'. אלא שאז, מתוך שאיש לא באמת מאמין שאכן תהיה זו "שנה טובה", מצאו עצמם המברכים מוסיפים-מתקנים במבוכה – שתהיה זו "שנה טובה מקודמתה". יודעים מה – נסתפק ב"שנה רגילה".
האמנם? למרבה הצער לא צפויה להיות שנה טובה, והתקוה היא שזו הבאה עלינו (הלוואי לטובה) לא תהיה גרועה מקודמתה. הצער והסבל של משפחות הנופלים והחטופים, לא ירפו. אפשר היה, ולו במידת מה, להקל על סבלם, ואולי היו מוצאים בזה נחמת מה, אם לפני האיחולים ל"שנה טובה", היתה קודמת בקשת סליחה כנה ואמיתית. של כולם, אבל בעיקר מראש הממשלה וחברי הממשלה ובתוספת כל ה"נבחנים" שממשיכים לגדף את אנשי הצבא וזרועות הביטחון. ישכילו אלה, לפחות עכשיו, ב"מסע בקשת הסליחות".
כדי שזו תהיה בקשה כנה, יוסיפו אלה וישנו מדרכיהם, ויפה שעה אחת קודם. בכלל זה להפסיק מייד את הביצוע הזוחל של ה"מהפכה משפטית", פירוק של שורה של משרדי ממשלה והקצאת משאבים ותקציבים לשם שיקום ההריסות הנפשיות והפיזיות, ובעיקר – להפסיק לשקר. אנחנו באמת "לא פראיירים". בלי זה ולא נטילת אחריות כנה ומלאה, לא תהיה סליחה ולא כפרה לאף אחד מאלה.
בצד זה יגלו סבלנות וסובלנות כלפי אלה שחרדים כל כך להמשך גורלה של המדינה. זכותם של המוחים – וזו גם חובתם המוסרית – להמשיך להפגין וחובתם של ראש הממשלה ו"חבר מרעיו" להפסיק את השיסוי בהם.
יתכבדו גם "נאמני נתניהו" להבין שכולנו תלויים זה בזה, אחרת נמצא עצמנו "תלויים זה לצד זה".
תגובות