"קלישאות אינן מאבדות מאמיתותן בשל היותן קלישאות, ולענייננו – האמירה הידועה כי תמונה אחת שווה אלף מילים – רלוונטית ונכונה", כתב בית המשפט העליון לפני קרוב ל-20 שנים על תמונה אחרת מזו שהתנוססה במשרדה של בתו של שופט העליון חאלד כבוב.
שופטים בישראל הרשיעו אינספור נאשמים על סמך הזיכרון החזותי של עדים, שהעידו בפניהם. לשופטים יש נטייה לחשוב שכאשר עד מעיד שראה דבר שמסבך נאשם, ניתן לבסס על זיכרונו החזותי הרשעה, אלא אם הצביע הנאשם על מניע-מובהק של העד לשקר. ואולם, במציאות, לא פעם, גם אם עד אינו מתכוון לשקר – העיניים שלו משקרות.
לפני כשבוע סערו הרוחות בבית המשפט העליון ובכנסת, בשל דיון בזיכרון החזותי של השופט כבוב שלא זכר שהצטלם מתחת לתמונת – ענק שלו. במרחק הליכה משם, במלון מפואר, השתתפו שופטים בכירים בכנס שנשא את הכותרת – "הזיכרון האנושי, הטיות במשפט וסדנת זיהוי". עורכי הכנס, השופטים רון שפירא ונגה שמואלי-מאייר, זימנו את מיטב המרצים שדנו, במשך יומיים, בתעתועי הזיכרון האנושי.
המעיין ברשימת ההרצאות עלול היה להתרשם, בטעות, שהיא באה לבנות את קו ההגנה של השופט העליון שהזיכרון שלו הפך לשיחת היום, יותר מזיכרונו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. בין כריך לקפה, שמעו השופטים את מיטב החוקרים והמרצים מדברים על הטיות של שופטים, על היבטים פסיכולוגיים בקבלת החלטות שיפוטיות ועל תעתועי תודעה. פרופ' בועז סנג'רו, ממשתתפי הכנס, כתב בספרו 'בטיחות מפני הרשעת חפים מפשע' כי, "רק לעיתים רחוקות מזהירים השופטים, באופן מיוחד, מפני הסכנה שבהסתמכות על עדות הראייה", והמשיך "מצב משפטי זה איננו מתיישב עם ההערכה המקובלת בספרות המקצועית, שלפיה זיהוי מוטעה על ידי עד ראייה הוא שכיח…שזהו הגורם הנפוץ ביותר להרשעות שווא".
באופן דומה, כתבה השופטת שמואלי-מאייר בספרה 'ראיית הזיהוי – ניתוח הכשלים' כי,"ראיית הזיהוי דומה יותר לעדות סברה מאשר לעדות ישירה, משום שראיה זו הינה תולדה של עיבוד המידע הנקלט בחושים, במנגנוני תפיסה וזיכרון. ככזו היא חשופה יותר מראיות אחרות לבעיות הנעוצות בפסיכולוגיה של התפיסה". לדבריה, "גם כאשר מדובר בעד ראיה מהימן, המאמין בכל ליבו בנכונות הזיהוי, הרי שראיית הזיהוי הינה יותר פרי של התרשמות אישית סובייקטיבית והסקת מסקנות". זו גישה מהפכנית שמצמצמת את יכולת ההסתמכות של שופטים על עדויות ראייה, כמות שהן, כבסיס להרשעה.
עו"ד אריאל עטרי (צילום: פרטי)
רוצים להישאר מעודכנים?
מסקנות אלה משקפות את התפתחות המדע בסוגיות הנוגעות להבנת פעולתם של המוח והזיכרון האנושי. ביטוי לכך נמצא גם בשטח. כך, באותם ימים ממש הסתיים משפטו של צעיר שהשתתף בהפגנה בירושלים בעניין אהוביה סנדק ז"ל. קצין משטרה העיד שהוא מזהה אותו, בצורה ודאית, כמי שפצע אותו. המשטרה הכחישה שקיים תיעוד מוסרט של האירוע, ורק מאבק משפטי גרם להעברת הסרט לידינו.
לאחר שהועבר הסרט – בוטל כתב האישום. לעולם לא נדע האם היה זה רצון למצוא שעיר לעזאזל, או טעות בזיהוי שגרם לקצין המשטרה להפליל את הצעיר בעבירה שלא ביצע. מה שברור הוא שאלמלא חשיפת הסרט, היתה עדות הראייה ה"וודאית" – מובילה לשליחת צעיר חף מפשע למאסר.
ואולם, חשיפה כזו של סרט היא היוצא מן הכלל. אמונתם של שופטים רבים שהם בעלי יכולות-על להבחין בין עד דובר אמת למי שמשקר – מופרכת, באופן חד משמעי, על ידי המדע המודרני. המדע מצביע על כך שעד עשוי להיות משוכנע שהוא דובר אמת, גם כשהוא משקר, וכך ישכנע את השופטים ויוביל להרשעת חף מפשע. באין מודעות שיפוטית לסכנה – חפים מפשע ימשיכו להיות מורשעים.
בעידן שבו בלא מעט אולמות משפט חזקת החפות נמוגה, שאלת השאלות היא עד כמה מוכנים שופטים ללמוד נושאים מדעיים שמאתגרים את אמונתם המוחלטת ביכולותיהם. הניסיון בשטח עגום. שופטים לא-מעטים עוצמים עיניים מול כל ניסיון לאתגר את התפיסות והשיטות הקיימות עליהן מבקשת המדינה לבסס הרשעת נאשמים. הם רואים בכך ניסיון לערער על סמכותם שלהם; סמכות ששואבת את כוחה מבסיס הידע הישן והבינארי של אחת-ואפס, שחור-ולבן.
בעידן בו מכניקת הקוונטים מאתגרת את היסודות הבסיסיים של ההוויה ומגלה שחתולים יכולים להיות חיים ומתים, בו זמנית, יש לקוות שבהליכים פליליים, במקום נחרצות שיפוטית – נמצא יותר צניעות, ספקנות, נכונות ללמוד והבנה שדבר אינו עוד כשהיה.
ואולי גם הבנה, כפי שטוען השופט כבוב, שתמונה היא, לפעמים, רק תמונה שאין מאחוריה דבר.
- הכותב הינו עורך הדין הירושלמי אריאל עטרי, מומחה למשפט פלילי.
שחר
בגלל זה היהדות אומרת על פי שניים עדים יקום דבר.