קריאת השכמה וקריאת הסכמה

יום ירושלים הפך לחג לאומי בעל מעמד רשמי בשנת 1998, עם חקיקת החוק שיזם ח”כ חנן פורת. בדברי ההסבר של ההצעה נכתב:

“עם מלאת 30 שנה לשחרורה ואיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום לציין זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית. יום מיוחד זה, יחזור וידגיש את אחדות כל העם והמדינה סביב ירושלים”.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

אחדות העם היא משימה כלל לא פשוטה. בוודאי גם סביבה של ירושלים. בטח בחברה מרובת גוונים, עדות ותפיסות כמו החברה הישראלית, קיבוץ גלויות, בטח לאור שינויים דמוגרפיים המתרחשים ומשנים את פני החברה, וגם אל מול תהליכים פוליטיים שהביאו אותנו למשבר אמון ולכידות קשה ביותר.

דווקא ירושלים מבחינתי תמיד היתה עיר שיודעת לחבר מורכבויות. עיר שבה המטען הערכי שלך לא מורכב מצד אחד או קבוצה אחת אלא משלב ביניהן. נולדתי כאן, עיצבתי את זהותי כיהודי וכישראלי בירושלים, זהות מורכבת, המחוברת לשורשים שלנו כאן בישראל, למסורת ולדת היהודית, לחשיבות המדינה והתנועה הציונית, ועם זאת זהות ליברלית המחבקת את זכויות הפרט, המחפשת תמיד לחקור וללמוד, להרחיב אופקים, להיות פתוח, וגם אוחזת בעקרונות סובלניים של חיה ותן לחיות.

עופר ברקוביץ (צילום: שרון גבאי)

לצערי, המגמות כיום בירושלים מדירות אט-אט את הציבור הציוני מהעיר, וגורמות לזהותה להיות חד גונית ופחות מאחדת. ההידרדרות במצבה הכלכלי של העיר (אשכול סוציו-אקונימי 2), היעדר יזמות משמעותית ובתי עסק חדשים, שכונות שמשנות את פניהן וצביונן, חוסר מענה לפעילות בסוף השבוע, מביאים להחרפת מגמות הגירה שלילית, ולכך שצעירים חילוניים ומסורתיים לא מאמינים בעיר. יש רבים שאוהבים לבקר בעיר, אך לא לחיות בה, וזאת למרות הטיפוח האסתטי המשמעותי, ומצב הניקיון והגננות המשודרג.

לצערי, רבים גם לא באמת חוגגים את יום ירושלים. מצעד הדגלים שמביא רבים מבני הציונות הדתית לעיר, איננו פלטפורמה רחבה ומקובלת כדי למשוך את כל חלקי העם, ואפילו חלק מהירושלמים עצמם. דרושה פעולה שמנגישה את החגיגות לכולם.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

מי שרוצה להמשיך לראות בירושלים ציבור חילוני ומסורתי, עיר בירה מאוחדת ומאחדת, צעירים שמחליטים להישאר ולהקים בה בבית, חייב לחשוב מה הופך מקום לבית, איך שומרים על פסיפס תרבותי, על האפשרות של כלל הישראלים לחיות בירושלים ולהזדהות איתה.

פעולות בסיסיות כאן לא יספיקו, לא פינוי זבל ולא פרחים.

נדרשת אסטרטגיה, פרויקטים גדולים ומשני חיים, תעסוקה איכותית, אוירה תוססת. מנהיגות ירושלמית טובה חייבת להכניס צבע לחיים של הירושלמים, חייבת להתכתב עם חדשנות, חייבת לעודד יזמים, לייצר חזון ותקווה, לשלב את הכוחות היצירתיים והצעירים בהנהגת העירייה, ליזום מהלכים משמעותיים אל מול המגמות.
העשור של 2008 עד 2018 היה עשור כזה, שבו הרגשנו הלך רוח אחר בעיר ושינוי כיוון אמיתי בתהליכים כלכליים ותרבותיים ויצירתיים. די להזכיר את הארנה, המהפכה בשוק מחנה יהודה, מתחם התחנה, עמק הצבאים, פארק המסילה, יס פלנט, הכניסה לעיר, מתחם הנסן, בית אליאנס כדי להבין על מה מדובר.

לצערי, לא קמו פרויקטים דומים בשנים האחרונות. ראש העיר החליט להוציא את ‘התעוררות’ מהקואליציה, ולנהל אותה לא בשותפות רחבה. השאלה מה יולידו השנים הבאות, כשהמצב הפוליטי בעירייה לא צפוי להשתנות, והנציגות הפוליטית הקיימת איננה נחושה להביא שינוי, היא בעיקר משמרת ולא מפתחת?

אנחנו נמצאים בתקופה מורכבת ביותר גם למדינה. בעיות העומק של החברה הישראלית התחברו לרפורמה המשפטית, ויחד עם כאבים גדולים, ושסעים לא פשוטים ומשבר פוליטי, יצרה גם בקע אמיתי בעם.

אין לנו יכולת לשמור על הפלא הזה שלנו, של מדינת ישראל, ללא שותפות ואחדות. אין לנו זכות קיום במזרח התיכון המלא באויבים שרוצים חדשות ובקרים להשמידנו, ללא העמידה הבלתי מסויגת מאחורי צה”ל. סיימנו את ימי השואה הזיכרון והעצמאות, שרק מחדדים ומבהירים את האחריות הנדרשת ממנהיגנו בכל הצדדים.
כן, יש כאן ויכוח נוקב, אני לא בעד לטאטא. אני נגד הרפורמה כפי שהוצגה. אני בעד תיקונים למערכת המשפט, ונגד ריכוז הכוח ברשות המבצעת. נדרשים איזונים ובלמים. אני גם בעד להסתכל למרחקים, להגדיר את החובות והזכויות של כלל האזרחים ואת ערכי הליבה שלנו, כי אחרת נמצא את עצמנו בעתיד במציאות קשה יותר, שבה הרוב לא משרתים או לא משתתפים בתעסוקה. אבל, אם חס וחלילה, רק צד אחד ינצח במאבק, מדינת ישראל תפסיד. ולכן צריך לנהל את התהליך ברגישות, בזהירות ובאחריות, משני הצדדים. אנחנו חייבים.

בשבועות האחרונים הקמנו אנשי ציבור, אנשי עסקים, פעילים חברתיים וגם ארגונים, יוזמה שמטרתה להוציא את האמת הזו החוצה. קריאת הסכמה. יחד עם עוד התארגנויות של עשרות ארגונים חברתיים כמו השומר החדש ושינוי כיוון אנחנו מתחילים לנשב רוח אחרת, וללחוץ על המנהיגים שלנו להגיע להסכמה. לא קל להוציא את המתונים החוצה בזמן שהתותחים רועמים. אבל זו האמת של רוב העם. למעלה מ-70 אחוז תומכים בפתרון בהסכמה לפי שני סקרים שבוצעו.

הפוליטיקה, היא לא רק מאבק שתמציתו מאבק והכרעה. תכליתו לשרת את העם. כמה שיותר מחלקי העם. להוביל אותנו למציאות טובה יותר. לשמור על האחדות שלנו, שהיא הבסיס האיתן לעצמאות שלנו.

יום ירושלים הוא זמן טוב, לחשוב על קריאת ההשכמה שצריכה ירושלים, ועל קריאת ההסכמה שצריכה מדינת ישראל.