קדושה בשערי חסד: סיפור לכיפור – צדיקים נסתרים בעיר

רוב שנות חיי עברו ליד השכונה החרדית "שערי חסד", ולא פעם שוטטתי שם גם בעיצומו של יום הכיפורים. תמיד הרגשתי שם כמו תייר מערבי במזרח אירופה. סבא שלי התגורר בשכונה ונפטר ערב הקמת המדינה ובנעוריי למדתי אנגלית ומתמטיקה אצל המורה האגדי רתר ברחוב השל"ה. שום תיאור ספרותי לא היה יכול להכיל את דמותו של רתר, העני המרוד שבאמת הסתפק בקב חרובים ובמעיל חורף ישן ששימש לו גם כשמיכה. בדרך כלל היה מגיע לביתי ברחוב המלך ג'ורג', אמא שלי האכילה אותו בנדיבות האופיינית לה, והוא דיבר איתי לא רק על אלגברה, אלא גם על המשורר רילקה, שאותו העריץ. רתר לא נמנה על הציבור החרדי, אבל היה סתגלן כזיקית וכך השתלב בחיי השכונה. היה לו זיכרון אגדי שתרם רבות למיתוסים שנוצרו סביבו. אבל גם סבא, חרדי שהצביע תמיד בעד מפא"י וגם רתר היו בעצם נטע זר בשכונה. אבא שלי החילוני והסוציאליסט אהב מאוד את התרבות החרדית, ואת הטקסים כמו ברית מילה ותפילות בר המצווה הקפיד לערוך בשערי חסד. המקום היה זר לי במידה רבה ובכל זאת העיר בי השתאות והערצה. הייתי זר בשכונה, ותמיד אהבתי את תחושת הניכור. כמו נסיעה מתגמלת לחו"ל, גם הביקור בשערי חסד תרם להערכה הכללית שלי לכל דבר יהודי. לעולם לא אהיה אחד מהם, אמרתי לעצמי, אבל אנסה ללמוד מהם משהו על אורחות חייהם של אבותיי ואבות אבותיי במזרח אירופה. בתוככי תודעתי הייתי יותר מזרחי מאשר אשכנזי, אבל בזכות שערי חסד התקרבתי גם לאשכנזיות שלי. מי שלא אוהב את העובדה הזאת יכול לשתות את המים של חוף עזה, כפי שיאסר עראפת נהג לומר לפני שיד מסתורית כלשהי קיפדה את חייו.

(צילום טס שפלן)

אחרי שיעור מייגע מאוד במתמטיקה ביקש רתר ללוות אותי עד לביתה של דודתי רחל ברחוב הירשנברג. בדרך שאל אותי אם אני מכיר את הצדיק הנסתר משערי חסד. לא שמעתי עליו מעודי. רוב "הצדיקים" בשכונה נשאו שמות של עיירות במזרח אירופה, ולמען האמת לא האמנתי במיוחד בסגולותיהם. רתר הצביע על הצדיק, שיצא מביתו הקטן בדרך לבית הכנסת. הוא היה חיוור כסיד, עיניו היו כחולות ויפות ושערו לבן. רתר פנה אליו ביראת כבוד שנראתה לי קצת מעושה, והציג אותי: "זהו הבן של אדון ברעם", אמר. הצדיק הביט בי בחיוך: "אז אתה הנכד של נוח ברעם"?, שאל. הנהנתי והוא היה מרוצה מאוד מהנימוסים הטובים שלי. הצדיק חיווה את דעתו שאבי היה קצת אפיקורס, אבל בכל זאת נשא עימו את מורשת אבותיו מאוקראינה. "ואתה", שאל הצדיק, "גם תהיה סוציאליסט כמו אביך?". אמרתי לו שאני אדום עד הסוף, והוא רק חייך. אחר כך הניח את ידיו על ראשי הגלוי ובירך אותי. כאשר מיהר לבית הכנסת ראיתי שפניו של רתר נהרו. הוא אולי לא האמין כל כך בצדיקים, אבל היה לו יחס מיוחד לשכנו משערי חסד. "יבוא היום ותספר לנכדיך על פגישתך עם הצדיק. הברכה שקיבלת תאציל גם עליהם". הגעתי הביתה נרגש, אבל כדרכי אז לא סיפרתי שום דבר לבני משפחתי. נוצרה איזו ברית טמירה ביני לבין הצדיק, אולי בתיווכו של רתר, ואין לי שום צורך לחלוק אותה עם מישהו.

• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
• מדריך העסקים הגדול של ירושלים

מקץ כמה שבועות שאלתי את אבי אם הוא מאמין בסגולות של צדיקים. אבא התייחס לדברים בביטול. אחר כך נמלך קצת בדעתו וסיפר לי על הצדיק מהעיר ריצב, שהיה מקורב איכשהו למשפחתנו. הוא דאג לעניים ותיעב את העשירים הקמצנים ובחגים הלך לבתי הדלים כדי לחלק להם מזון. די התרשמתי מהסיפור הזה, שהתחבר היטב להשקפות שלי בענייני חברה. אבא סיפר לי שחברו אהרן קצ'לסקי (קציר) אחיו של הנשיא אפרים קציר, ביטל את הסיפור על הצדיק מריצב בלעג מר שלא נעם לאבי. הוא הזכיר לאבא את עקרונות הסוציאליזם המדעי, שמבוסס על תהליכים חברתיים ולא על צדקה. זה לא הפיס כלל את דעתו של אבי שהיה ידיד וגם יריב של קציר. אבא לא אהב את הרִשעות, וחשב שיחסי אדם לאדם חשובים יותר מכל העקרונות. בסוף השיחה שאלתי את אבא אם הוא שמע על הצדיק משערי חסד. אבי חייך, אמר לי שהוא מכיר היטב את האיש המתיימר להיות צדיק, אבל איננו אלא בטלן מן השורה. מחיתי בשפה רפה: התיאור של הצדיק כבטלן הפיג את כל הקסם וגם פוגג את הילת האור שדימיתי לראות מסביבו. אמא שלי התייחסה בביטול מוחלט לסיפורי הצדיקים והבנתי שאין לי בני שיחה בבית בנושאים רוחניים כאלה.

• הצצה ראשונה: תחנת הרכבת ירושלים-ת"א
• הרכבת הכבדה ירושלים-ת"א: עצירה בבית שמש
• הרכבת הקלה, הקו הירוק: תקציב ראשוני של 60 מיליון שקלים

בשערי חסד היו הרבה בטלנים ואוכלי חינם, אבל לכולם היתה הילה שבאה כאילו ממקום אחר. בגיל 17 מצאתי לי מקום תצפית על אחת הגדרות, וניסיתי לאתר צדיקים נוספים. לא היה לתופעה הזו הקשר דתי ישיר. עד לכיתה י"א קראתי עשרות ספרים על דתות אחרות, על נוכלים, מאחזי עיניים, נביאי שקר וקוסמים. הבנתי שבלי אמונה באלוהים אתקשה מאוד לטפח את הזיקה שלי לצדיקים, גם אם הם אמינים ועושי טוב. יבוא היום, חשבתי לעצמי, שאתנער לגמרי מהמיסטיקה הדתית היהודית, ואעדיף את ה"אינטרנציונל" על "כל נדריי". זה לא ממש קרה. הדברים חיו בדו קיום בשלום, והתפילות שבקעו משערי חסד היו בכל זאת לחם חוקי. אחרי שאבא שלי נפטר בסוף שנת 1986, חדלנו בהדרגה מהסיורים שלנו בבתי הכנסת החרדיים. כמו אבא ראינו רק בחרדים דתיים של ממש, והציונות הדתית תמיד הצטיירה כמועמדת לשתף פעולה עם הימין החילוני.

לא שכחתי את הצדיק משערי חסד וגם לא את ברכתו. היא יצרה מחויבות מעבר לדבקות בסוציאליזם החילוני אבל היא לא אילצה אותי לחרוג ממידותיי ולזנוח את מחנה השלום או את השמאל הרדיקלי. לפני כחודש דימיתי שאני רואה אותו הולך בקושי רב ברחוב השל"ה. הוא הבחין בי, חייך ומסר לי שאין לו שום קשר עם הצדיק. "האיש הנפלא ההוא הלך לעולמו, לא השאיר אחריו ספרים או אפילו מכתבים, אבל אלה שקיבלו ממנו ברכה זוכרים אותו היטב". "אתה קרוב משפחה שלו"? שאלתי. האיש חייך שוב וטען שרבים מאוד טועים בו. גם הוא קיבל מהצדיק ברכה בהיותו בן 17, והברכה ליוותה אותו ונסכה בו ביטחון. שמחתי מאוד לראות את האיש הזה, שנראה כמו צדיק הדור. הקדושה לא עזבה את שערי חסד.