בשבוע שעבר מצאתי אחרי יותר מ-40 שנה את הרדיו שאבא שלי, ברוך בונדק ז"ל, הביא מכורדיסטאן בשנות ה-40 ועוקל על ידי רשות השידור, אחרי שלא שילם אגרה או כמו שאני קורא לזה "פרוטקשן", לא פחות מסוג של אלימות.
כשראיתי את הרדיו הזה קיבלתי רעידות בגוף. ממש התרגשתי עד כדי דמעות. אני עד עכשיו לא מעכל. זה דבר שילווה אותי כל החיים. היום הרדיו נמצא בביתי ואני נוהג להסתכל עליו לא מעט. נזכר ב'מכות, הבומבות' שאבא שלי היה נותן לרדיו אם הוא היה מפסיק לעבוד. אבא היה שומע, קבוע, כל יום ב-16:00 אום כולתום ופריד אל אטרש ובפול ווליום. זה היה רדיו ארגז, ענק, שהיה קולט בעיקר מדינות ערב.
ברוך בונדק ז"ל עם בנו ישראל (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
הייתי משהו כמו בן 10, אני זוכר שבאו מעקלים הביתה. היינו אז גרים בשכונת הכורדים, היום נחלאות, ופשוט לקחו לו את הרדיו. משפחה ענייה מאוד. רק כי הוא לא שילם אגרת טלוויזיה. יש הרבה מאוד תמונות מהעבר שלא יעברו לי ולא יישכחו לעולם, וזו אחת מהן. היינו חיים בבית של חדר וחצי, 14 נפשות, בנים ובנות בחדר אחד, ישנו ראש וזנב. בינינו לבין השכנים אפילו לא הפריד קיר, זו היתה שמיכה של הסוכנות. היו לנו בבית מדרגות עץ שעם הזמן והגשמים, המדרגות כבר נאכלו ובסך הכל ביקשנו שיחליפו את המדרגות או לחילופין שיחליפו אותן כבר למדרגות ברזל. אמא שלי היתה עולה עליהן לגג כדי לתלות כביסה, ואלו היו מדורי גיהנום. למרות זאת לא איפשרו ולא נתנו אישור להחליף. בהמשך עברנו לשכונת רוממה.
המשפחה שלי לא אוהבת שאני מדבר על זה, אבל זו האמת לאמיתה, ואני לא בורח מהאמת. הכי זכור לי שאבא שלי לקח אותי איתו – ילד קטן עם בגדים בלויים לרשות השידור בשביל הרדיו. עברנו מחדר לחדר עד שהגענו לחדר הסופי, שם אבא שלי ניסה לעבור את מפתן הדלת וקיבל צעקות היסטריות ממישהו ברשות השידור. אלו תמונות שקשה לי לזכור אותן, אבל זה מלווה אותי.
ועוד בתקופה ההיא הייתי עובד, כילד בן 8, כמפרק של ארגזי פירות וירקות בשוק. הייתי מתעורר ב-4:00 בבוקר, עובד וב-8:00 בבוקר הולך לבית הספר. אלו היו החיים. כל משכורתי היתה ארגז ירקות ופירות לקחת הביתה ביום שישי.
בשבועות האחרונים מפרקים את כל משרדי רשות השידור, הכל ריק והיום אני בן בית שם. בין המיקסרים ועוד מוצרי החשמל שעוקלו מצאתי גם את הרדיו הזה. זה הרדיו שאבא שלי הביא מכורדיסטאן אחד לאחד. חיפשתי גם את הטלוויזיה שחור-לבן שרכשנו בבית ברוממה, שגם אותה עיקלו, אבל אותה לא מצאתי.
אבא שלי היה עובד עם פטיש אוויר באוניברסיטה העברית, מסיים את יום העבודה, הולך לשוק, סוחב את הסלים על הראש ומגיע הביתה, ברגל. אני זוכר עד היום שהיינו רבים בינינו האחים מי יאכל את הרגל של התרנגול בארוחת השישי. הרגל עם הציפורניים, שהיום לא מכירים בה, שזורקים אותה לזבל. היו מלחמות בשישי בערב במשפחות מי יקבל את הרגל הזו ששמים אותה במרק והיתה רכה כזאת, טעימה עם מרקם של ג'לי.
וכמה שאני מתגעגע מאוד לימים ההם. היה לנו משפחתיות, כיבוד הורים, מוסר, דברים שלא רואים אותם היום. אמנם לא היה כלום, אבל היה לנו הכל.
- הטור של בונדק: המפלגה שלא שווה שמינית מנדט עוד תצטמק
- הטור של ישראל: ש"ס מוליכה שולל את הבוחרים מעדות המזרח
- טור של ישראל בונדק: האמת הקשה על הזמרים המזרחיים
- הטור של ישראל בונדק: על פרשת ילדי תימן
- הטור החדש של ישראל בונדק: על נאמנות בלתי מתפשרת בין אמרגן לזמרת
טור #6
ישראל בונדק
אמרגן ומפיק, פעיל חברתי ימני, וחבר ארגון ה־"פנתרים השחורים" של שנות ה־70
תגובות