הטור של ישראל בונדק: האמת הקשה על הזמרים המזרחיים

אז הקימו תערוכה שמנציחה את המהפכה במוזיקה המזרחית, את התערוכה עשו בחודש שעבר באשדוד. ואת מי הזמינו לתערוכה? אומנים שעוד לא ידעו איך ניראה מיקרופון כשהתחילה המהפכה. אני קורא להם זמרי 'פטישים', הם זמרים מצליחים, עם עובדות לא מתווכחים.

וכדי שהתקשורת תגיע ותתעד את התערוכה היה צורך להזמין אותם. אין לי מושג מי הקים את התערוכה, והוא לא מעניין אותי כלל. אבל זו רמאות. זה לזרות חול בעיני הציבור. ובכן היה צורך מתנדב אמיץ שיחשוף את האמת, ואני התנדבתי.

הנה חלק קטן מחלק גדול של מי שבאמת תרמו והיו חלק מהמהפכה, אך לא הוזמנו כלל לתערוכה. לא תועדו לא הוזכרו ואף אחד לא דיבר איתם – עופר לוי, זוהר ארגוב, אבנר גדסי, דקלון, זהבה בן, ניסים סרוסי, שימי תבורי, איציק קלה, אהובה עוזרי, אביהו מדינה, ישי לוי, מרגלית צנעני.

ואנוכי עבדכם הנאמן ישראל בונדק, שפרט להפגנות שאירגן מול הכנסת ורשות השידור, ולמאות האלות שקיבל בראש, המעצרים, המשפטים, והישיבה בבתי כלא, הוא גם הראשון שהפיק שני אלבומי מחאה אשר נגעו בשחיתות, בעבד כי ימלוך, ובפערים החברתיים. הוא גם הראשון שבשנות ה-80 הגיש בג"ץ כנגד רשות השידור דאז על אי השמעת מוזיקה מזרחית שווה, ביחס לכל מוזיקה אחרת ששודרה באותם ימים.

ואם כבר התנדבתי לומר את האמת, אז אני גם הראשון ששילם מחיר כבד על הקמת והפעלת תחנת רדיו למוזיקה מזרחית בלבד. שנתיים מאסר בפועל, מאסר על תנאי של שנה למשך 3 שנים, קנס של 25,000 אלף שקלים וצו עיכוב יציאה מהארץ, וכל זאת אחרי מעצר עד תום ההליכים של 3 חודשים, ומעצר בית מלא בפיקוח למשך 7 חודשים. בנוסף, נתבעתי אזרחית על ידי משרד התקשורת של מדינת ישראל בסך 350,000 אלף שקלים, על שימוש בתדר, כלומר באוויר, ללא רשיון מהמדינה (כאילו שלא נגזרו עלי העונשים שציינתי), שבסופה נגזר עליי לשלם תשלום נוסף של 48,000 אלף שקלים.

אני עליתי על עץ הפירות, ניערתי את  הענפים, ועד היום אפשר לראות את הצלקות מהענפים שנחרתו על עורי, וכשירדתי למטה לא מצאתי כלום. השפנים באו לקחו הכל וברחו.

אז בבקשה, בכל פעם שמדובר בקידום או במהפכה של התרבות והמוזיקה המזרחית, תפסיקו להפליץ שמות של זמרים עכשוויים רק בגלל שהם מצליחים, רק כדי למשוך תקשורת, והם בכלל לא שרים מוזיקה מזרחית.

אתם יכולים לתת תארים, להמליך מלכים, זמר השנה, זמר העשור, או זמר החרגול. זוהר ארגוב אותו הכרתי מקרוב הוא ההוכחה שיש איכות, אין צורך ביח"צנות משומנת, שדרן מושחת, 20 נגנים לטשטש זיופים, תאורת עשן, רקדניות שופעות סיליקון, תסרוקות, בגדים, מכוניות, אפקטים, פדיקור, מניקור, משקפי שמש, ונעלי טשטש ב-2 לפנות בוקר, ומבלי לפגוע באחרים שחלקם גם חברים, זמר טוב זה זוהר ארגוב. סורי. אבל קשה מאוד להתחרות עם הכנות שלי, והכנות שלי גורמת ללא מעט אנשים להרגיש לא נוח עם השקר שלהם. ויסכימו איתי אלו שלא מסכימים שזו זכותי. זוהר ארגוב ווקאלי מרגש שחודר אל הלב. התגעגעתי!

זוהר ארגוב ז"ל (צילום: ניר קידר)

 

 

האמת, מה שטוב אצל הזמרים של היום אצל כולם וזה ייזקף לזכותם, כשפונים אליהם לעשות סרטוני ברכה למעריצים או למוגבלים כולם נרתמים, פרט לזמר מפורסם אחד, שאותו אפרסם בעתיד, היום הוא עסוק בתוכנית טלוויזיונית בלשפוט זמרים אם הם טובים או לא טובים. הדעה הרווחת היא שלומר את האמת על זמרים, בעיקר מפורסמים זה לא הכי משתלם, אנשים אוהבים זמרים מפורסמים, ומי שרב איתם גם אם הוא צודק אהדתם מבלי לבדוק תלך תמיד לזמר המפורסם. אבל אני אוהב אתגרים, לא חושש, וההבדל ביני לבין אותם צבועים יפי נפש הוא שהביטחון בצדקתי נשאב מן העובדה שאני מחזיק בו.

אם היתה מתקיימת אליפות בהעמדת פנים, רוב רובם של הזמרים, זמרי הפופ המכונים מזרחיים, ורוב רובם של השדרים שבעיקר מאוהבים בקול שלהם, ולא מעניין אותם המאזינים, היו טובעים במדליות. אשכרה עומס יתר של ריקנות, מבוכה, ומפלים של צביעות. כל יום כל היום אותם שירים, אותם זמרים, אותם ראיונות, אותם שאלות, רק שהסדר שונה. וכן מה שאני אומר כאן אני אומר בכל מקום. אין לי דיבור כפול.

35 שנה אני בתעשיית הז'אנר המזרחי, ראיתי אותם די מקרוב בעיקר בשעות הקטנות של הלילה עם הפוזות אחרי הרבה שתייה חריפה, ראיתי אותם עם המסכות על הפנים, ראיתי אותם בוגדים, מתחמנים, מסכסכים, ובעיקר נועצים סכינים אחד בגב של השני.