חיים משותפים בירושלים – אידיאל או פנטזיה? | טור דעה

קרוב למיליון תושבים חיים בירושלים. כ-600 אלף מהם יהודים. מתוכם, 36 אחוזים משתייכים לציבור החרדי ו-64 אחוזים לציבור הכללי. סוד ההצלחה לחיים משותפים בשלום באותה העיר, תלוי בעובדה שכל אחד יקבל את השירותים שהוא צריך, בשכונה שלו. החיכוכים מתחילים כשמכריחים אוכלוסיות שונות לגור באותו מקום ולחלוק את אותם המשאבים.

לכל מגזר צרכים והרגלים שונים ולעתים הפוכים מהשני. בעוד שמשה, רב חרדי מגאולה שואף שהכביש ברחוב בו הוא גר יהיה ריק ממכוניות בשבת, אסנת מרחביה תעזוב את העיר אם יסגרו את הרחוב שבו היא גרה כבר עשרות שנים. בעוד שמוטי מבית הכרם היה שמח לשתות קפה בבית הקפה השכונתי בשבת, בת שבע מסנהדריה הייתה שמחה לו כל העסקים בשכונה היו סגורים ביום זה. אם כן, מה ההיגיון לאלץ את שניהם לגור יחד באותו הרחוב?

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

תתפלאו, אך האילוץ לחלוק את המרחב השכונתי אינו מתחיל בבניית מגורים אלא בהקצאת מבני הציבור. רוב החרדים לא יעבור לשכונות חילוניות כל עוד אין בהן מקווה, תלמודי תורה או כוללים. החיכוכים מתחילים כאשר בהחלטות מכוונות מקצים מבני ציבור שמשרתים מיעוטים שרק עברו לשכונה או אפילו לא נמצאים בה.

על הנתון הבא אי אפשר להתווכח: קיים מחסור במבני ציבור וחינוך בירושלים, לכולם, וייתכן שבמגזר החרדי המחסור גדל בקצב גבוה יותר.

בפועל, במקום שנציגי הציבור החרדיים יתכננו פתרונות בנייה מספיק שנים קדימה עבור בוחריהם, הם מעדיפים לחכות עד שהמחסור יהיה בלתי נסבל ומגיע לשלב, שבו אין ברירה אלא להיכנס בכוח לשכונות חילוניות ומעורבות, לקחת שטחים ומבנים קיימים שנועדו לציבור השכונה בטענה שלא נותרה אפשרות אחרת.

רמות מספקת דוגמה אקטואלית: ממש בימים אלה מפונים גנים חילוניים שהיו במקום 35 שנים לטובת הקמת תלמוד תורה חדש. גם מתחם ורבורג בקרית היובל, שנועד לשמש מרכז תרבות וקהילה, נמצא באיום מתמיד לעבור לספק את צרכי תושבי בית וגן. כך גם בשכונתי, בית הכרם, אנחנו מתעוררים מדי כמה שנים למאבקים וניסיונות השתלטות. רק לפני שבע חודשים הצלחנו, בכוחות משותפים, להוריד מן הפרק תוכנית שביקשה להקצות מרכז תורני בשכונה עבור תושבי שכונות אחרות.

מבנה הציבור החדש בבית הכרם (צילום: רון לרמן)

והעירייה, מה איתה? היא מתנהלת בתוך השכונות כמו פיל בחנות חרסינה. ברוב המקרים היא בוחרת, פשוטו כמשמעו, לשרת מיעוט קולני, שחלקו עוד לא עבר להתגורר בשכונה, ועל הדרך להפלות דווקא את רוב הציבור הוותיק. לכן, הדרך היחידה שיכולה לעבוד בירושלים היא לתת לתושבי השכונה להחליט על ידי ועד נבחר מטעמם.

טדי קולק ז"ל הבין זאת כבר בשנת 1986. הוא ראה כי השכונות מתחילות להתאגד בעצמן והחליט להקים את מודל המינהלים הקהילתיים, שתפקידו הוא בדיוק זה. לאפשר לכל אוכלוסיה, בכל שכונה, לבחור ועד מנהל מתוך תושביה שייצג אותם, ותוך כדי שיתוף הציבור יקבע מה נכון שייבנה והיכן, מה סוג האירועים שנכון שיהיו בשכונה ומה הדברים שאינם מתאימים לתושביה.

ואני שואל אתכם, האם יצאתם להצביע בבחירות האחרונות למינהלים הקהילתיים ב-2012? וביחס למה שקראתם, האם אתם רואים חשיבות בהצבעה בבחירות הבאות למינהל שלכם?

בעיניי המשוואה פשוטה: אחוזי הצבעה גבוהים יותר שווה ייצוג אמין יותר של הרכב האוכלוסייה בשכונה, חיזוק כוחו של המינהל מול העירייה ושמירה אפקטיבית על צביונה. מבחינתי, זוהי סיבה מספיק טובה כדי להגיש את מועמדותי לבחירות אלו, שיתקיימו ב-6 ביולי, ולקחת את עתיד השכונה שלי בידיים.

הכותב: רון לרמן, פעיל חברתי בבית הכרם, יו"ר-מייסד בית הוועד, מתמודד למינהל הקהילתי.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת10"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 המייל האדום של "כל העיר"[email protected]