עוד לא התחלנו וכבר קוצר נשימה.
כן, המרוץ הראשון שלי הסתיים בקוצר נשימה מוחלט. ועם זאת, באותה נשימה הרגשתי שמצאתי משהו שאני אוכל לאהוב למשך שארית חיי. איך לומר – נולדתי מחדש.
השנה היתה 1995, הייתי בת 14 – לא בדיוק תקופת הזוהר של הריצה למרחקים ארוכים בארץ, ולרוץ היה נראה משונה לרוב האנשים שסבבו אותי. חולצות כותנה ומכנסוני כושר מהאייטיז קישטו את מירוצי הכביש בישראל. שיא האופנה.
"מי רודף אחריך?", גיחוך קל היה נשמע מאחוריי מדי פעם, אבל עבורי, היה בריצה משהו משחרר, קליל, עוטף שחיבר אותי לעצמי בתור נערה מתבגרת ועדיין ממשיך לחבר ולפרק אותי כל פעם מחדש.
רותי זינדל-אוכמן, מאמנת ריצה מקצועית (צילום: הדס פרוש)
עם השנים, התקדמתי בריצה, שברתי שיאים אישיים וקטפתי כמה תארים נחמדים. ההישגים היו מרגשים אבל הם לא היו הדבר העיקרי שהניע אותי. יציאה מאיזור הנוחות והאתגר – הם אלה שסחפו אותי קדימה ונתנו לי את תחושת ההתעלות המפורסמת שרצים לא מפסיקים לדבר עליה.
כשהתלבטתי אחרי הצבא מה ללמוד ההורים שלי אמרו שכדאי שאלך ללמוד מה שאני אוהבת, וכך עשיתי. נרשמתי ללימודי תואר ראשון בוינגייט. עכשיו, ההובי הפך גם למקצוע, וממלא את חיי מכל עבר.
התמונה הגדולה הושלמה כשהתחלתי לאמן רצים ורצות, לעזור לאתלטים חזקים להשתפר עוד קצת או להכיר לאנשים ונשים את העולם המופלא הזה של הריצה. אני אסירת תודה שהריצה היא פס הקול של חיי.
בהמשך הטורים הבאים אשמח לחלוק כאן מחשבות, תובנות, חוויות הקשורות לריצה, נשיות, ילדים, ספורט וגם מה מיוחד, או לא, בריצה דווקא בירושלים.
רותי זינדל-אוכמן,
מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה, רצה ואמא לשלושה מתוקים.
***
מי הירושלמית שהשאירה אבק לאנה ארונוב בחצי מרתון תל אביב?
בצמרת הטריאתלון בארץ: שני תלמידים מירושלים
הטור החדש של רני חזון וייס: על הפער בין חופשות התלמידים להורים
הטור החדש של ישראל בונדק: על נאמנות בלתי מתפשרת בין אמרגן לזמרת
***
דוד
מעולה… תודה רותי
ניצן
אני לא מבינה את זה. זה מתואר כמו איזה שהוא תחביב. משימה אפשרית, גם אם בגיל 14 היה לך קוצר נשימה. כאילו כל אחד יכול, כאילו זה לא משהו מיוחד.
אבל את אלופה! את אחת ויחידה! איך זה? לא כל אחד יכול להגיע לתוצאות כאלו, גם הוא יתאמן 20 שנה כל יום כל היום בעל הכוח והאמונה. אז מה ה-x פקטור?