סיפור קצר לשבת | נסיעה אחת ברכבת הקלה בירושלים בעידן הקורונה

דנדון הרכבת הקלה נשמע בדיוק כאשר עמדתי לחצות את חיל ההנדסה לכיוון שער שכם. לרגע עוד עברה בי המחשבה לרוץ, לזרז אלי את ריח הבית, אבל כבר ניצח האיש האדום ברמזור, ואיתו החום והלאות הפשוטה באבריי. הגעתי לתחנה בצעדים איטיים, המסכה מכבידה את נשימת אחר הצהריים הסמיכה גם כך. התבוננתי בתסכול בבקבוק המים הריק והרהרתי, למה אני שוכחת תמיד למלא לפני שיוצאת, וחבל שאין כאן איזה קיוסק. כמה הייתי שמחה לדלג על חצי השעה הקרובה, להפיל עצמי על הספה כבר עכשיו.

שמונה דקות אחר כך, עם לאות ותיקה וכאב ראש חדש, עליתי ברכבת הבאה לקרון האחרון. הוא היה ריק יחסית ושמחתי על מקום הישיבה ועל השקט. אלא שהשקט נמשך שתי תחנות בלבד: במרכז העיר, כשהקרון כבר היה כמעט צפוף, נשמע לפתע קול גבוה ומוכיח.

"ככה!"

היתה זו אשה גדולה בגיל העמידה, אדומת שיער. כתובת הגערה היתה נערה בחצאית ארוכה שעמדה בסמוך.

"ככה, משתעלת עלי, כאילו לא היתה קורונה בעולם! בלי מסכה, מרגישה בבית! את כל הקרון את רוצה להדביק פה? אנשים מבוגרים, אנשים חולים, לא אכפת לך מאף אחד".

הנערה מיהרה למשוך את המסכה החד פעמית מסנטרה אל פיה, אבל אדומת השיער לא הפסיקה: "יופי, מה זה עוזר עכשיו, כל הרסיסים שלך כבר באוויר, את יודעת לאיזה מרחק פיזרת אותם כשהשתעלת?".

גלויי הפה האחרים בקרון מיהרו לעטות מסכות, ולא היה ברור אם מזעם אדומת השיער או מרסיסי הרוק באוויר. הנערה ארוכת החצאית, אחרי כמה גמגומים והתנצלויות, החליטה לשנות טקטיקה וקראה חזרה אל האשה: "לא תכננתי להשתעל, יצא לי פתאום, זה קורה, וכבר החזרתי את המסכה, אני לא מבינה מה נטפלת אלי".

"תראו אותה", גבה שוב קולה של אדומת השיער, "מתווכחת. לפחות היית שותקת, כאילו לא מספיק שהדבקת את כל הקרון בקורונה".

מסביב הידקו הנוסעים שוב את המסכות לפיהם, אולי עוד יכולים להינצל מגזירת המגפה, והטו אוזן להתרחשות.

"את לא תגידי לי לשתוק", התקוממה כעת הנערה, "אני אגיד מה שבא לי".

הרכבת הקלה (צילום: באדיבות סיטיפס)

"הכל בסדר", התערב גבר מקריח עם מבטא ערבי, "למה לכעוס, הכל בסדר, הנה היא שמה מסכה, לא תוריד שוב, נכון לא תורידי?" ובדיוק כשפנה בקול פייסני לנערה, נעצרה הרכבת בפתאומיות, ומתנופת העצירה הנערה נפלה קדימה והשתרעה אפיים על רצפת הקרון.

לרגע אחד השתרר שקט, נוכח ההתפתחות הבלתי צפויה של העלילה, ומיד החלה המולה קטנה, מובלת גם כעת על ידי אדומת השיער.

"אוי, מסכנה, זו מכה רצינית נראית, לא בסדר שנעצר ככה בבת אחת, תגידי אם נפצעת, חכי אני אביא לך לשתות", והוציאה בקבוק מים קרים והגישה לנערה, שוכחת מאיום הקורונה ומרסיסי הרוק. "בואי שבי, שלא תפלי שוב, אני יכולה לעמוד".

"לא, לא", קרא בחור עם מסכה שחורה צהובה, "אני אעמוד, את תשבי".

ואשה מכוסת ראש עם עגלה, שישבה במושבים האופקיים, סידרה מחדש את ילדיה סביבה וקראה, "יש כאן מקום, בואי", והקרון התרחב כאילו מעולם לא היה צר בו המקום. אבל הנערה אמרה, "זה בסדר, אני אוהבת יותר לעמוד, אתפוס טוב את העמוד כאן", ושוב השתרר שקט ונשמע רק קול גמיעת המים שהזכיר לי את גרוני היבש. ובדוידקה הופיעה פקחית שפקדה, להוציא רב קו בבקשה, והמעבר הקפדני שלה בין הנוסעים כאילו סידר והרגיע. ואחרי שהפקחית עברה לחלקו המרוחק של הקרון אמרה הנערה לאדומת השיער, "באמת, ברכבת ישראל צריך להירשם והכל שלא יהיו יותר מידי אנשים, וכאן נותנים להצטופף כרגיל, זה לא בסדר", והאישה ענתה לה משהו על זה שאפשר לסמוך רק על עצמנו, והתעניינה שוב אם הנפילה השאירה איזה סימן ואולי כדאי שהנערה תיגש להיבדק ואפילו תגיש תלונה, ושתיקח גם את המספר שלה, של האישה, למקרה שתצטרך עדים, ושתיהן הוציאו טלפונים.

ובשוק, כשנפתחה הדלת, עלה אל הקרון שלנו צעיר עם אוזניות ענק, עוצם עיניים ורוקד בתנועות מוגזמות, בקצב שאיש מלבדו לא שומע, וכל יושבי הקרון התבוננו אליו ואז זה לזה בחיוך מובלע, כמו מכרים ותיקים הממתיקים סוד. ואדומת השיער אמרה, "הוא לא מחזיק, רק שלא ייפול גם", ועל המסכה שלא עטה לא אמרה כלום.

הכותבת: שלומית ראונר, תושבת בית הכרם, אשת חינוך ופעילה חברתית.

(צילום תמונת פנים שלומית ראונר: שרון גבאי)

עדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

 הצטרפו לקבוצת הוואטאספ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת13"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 המייל האדום של "כל העיר"[email protected]