מחקר באוניברסיטה העברית: הקשר בין חופש מגדרי, פחד וזהות לאומית בירושלים

תחושה של חופש מגדרי ופחד שמבוסס על זהות לאומית – אלו הן הסיטואציות המורכבות שאיתן מתמודדות נשים במערב ובמזרח ירושלים. כך עולה ממחקר שערכה ד"ר מלכה גרינברג רענן, אדריכלית וגיאוגרפית מהמרכז לחקר הרב תרבותיות והמגוון וממכון טרומן באוניברסיטה העברית.

המחקר, יש לציין, ביקש לבדוק את תחושת השייכות, הפחד והביטחון של נשים ישראליות ופלסטיניות במערב ובמזרח ירושלים, והתוצאות שלו, כאמור, מציגות תמונה מורכבת ולא תמיד צפויה.

• הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

•  תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

"השילוב בין מגדר והקונפליקט בין העמים יוצרים סיטואציה מורכבת עבור נשים פלסטיניות במערב העיר", מציינת ד"ר גרינברג רענן בשיחה עם "כל העיר, "מצד אחד, יש להן תחושה של חופש בהיבט של הפיקוח המגדרי הפטריאכלי, ומצד שני פחד גדול על בסיס הזהות הלאומית שלהן".

במסגרת המחקר נבחרו 157 נשים וגברים, ישראלים ופלסטינים, שצוידו בג'י.פי.אס וביומן פעילות שבו הרחיבו על מיקומם, והתבקשו לסמן תחושת שייכות, ביטחון ופחד ביחס ל-75 אזורים ושכונות בעיר.

• הבריכה שנבנית בהר חומה: האם היא תפעל בשבתות?
• 'מתחם הנינג'ה' החדש שייפתח בעיר; והכפייה הדתית שתבלום אותו
• היוזמה שיכולה להקל על הכיס שלנו: תשלום ארנונה דו חודשי
• הציר הראשי בכניסה לעיר סגור – עד לשנת 2023

"המסקנה העיקרית לגבי הנשים היתה האמביוולנטיות בין הזהות המגדרית לזהות הלאומית", מסבירה ד"ר גרינברג רענן, "במערב העיר היה באמת חופש ממרחב פטריאכלי, ומצד שני זה מרחב של פחד. הנשים הללו היו 40 אחוז מהזמן מחוץ לבית במערב ירושלים, באזורים יהודים, וזה נתון משמעותי. דווקא מאז הקמת הגדר יש לא מעט אינטראקציה של תושבים ממזרח העיר עם תושבים ממערב העיר. בתוך הדבר הזה יש היבטים מגדריים שמראים מה התפקיד של מערב העיר ביצירה של מרחב חופשי יותר. אחת הנשים דיווחה על כך שבמערב העיר היא יכולה להחזיק בידו של הארוס שלה באופן חופשי. מצד שני, כפלסטינית, זה עדיין לווה בתחושת פחד".

תחושת השייכות של הנשים הפלסטיניות היתה מצומצמת, וכללה בדרך כלל רק את ביתן. "הגברים הפלסטיניים כן סימנו את מזרח ירושלים כמרחב של שייכות והנשים לא", מוסיפה גרינברג רענן, "אני חשבתי שכשהן דיברו על הגבלות בתנועה הן יתייחסו בעיקר לכיבוש, אך הן דווקא דיברו על הטרדות מיניות ועל המציאות של אישה פלסטינית במשפחה ובמקום שלא מאפשר להן לנוע במרחב בצורה מסוימת. בתוך כך היו גם תופעות מעניינות של הפרדה בין צפון ודרום בתוך מזרח ירושלים עבור הנשים. בית חנינא ושועפט לעומת ג'אבל מוכבר. הנשים העידו שהן לא ייכנסו לשכונות מסוימות כדי לא לקבל הערות, או על הבחירה אם לשים חיג'אב או לא".

ד"ר מלכה גרינברג רענן (צילום: הדס שוורץ)

עוד פרט מעניין שעלה מן המחקר הוא הנושא של חלוקת הטריטוריות. במסגרת המחקר נשאלו המשתתפים למי שייכת הטריטוריה שבה שהו בנקודת זמן מסוימת על המפה. קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים סומן על ידי 30 אחוז מהמשתתפים כמרחב משותף ישראלי-פלסטיני.

"האוניברסיטה מודעת שיש נוכחות הדדית של אוכלוסיות", אומרת גרינברג רענן, "וזה גם מגיע מהמועצה להשכלה גבוהה, שמשקיעה בקבלת סטודנטים ממזרח ירושלים וקיום מכינות. ניתן לראות את ההשפעה של הדברים הללו בכך שאנשים לא מגדירים את הקמפוס כמרחב חד לאומי יהודי ישראלי, אלא מקום שיש בו פוטנציאל לאזרחות עירונית אחרת".

גרינברג רענן מודה שיתכן שיש בכך רומנטיזציה מסוימת, אך רואה בכך התחלה של אפשרות ליצירת מרחבים משותפים. "יש מרחבים ייחודים בירושלים כמו אוניברסיטאות, בתי חולים, פארקים ומרחבים אחרים שהופכים להיות משותפים", היא אומרת, "מצד אחד יש בזה איום ומצד שני פוטנציאל, ליצור מרחבים שהם אחרים בירושלים. אלה המקומות בהם היומיום של ירושלים מייצר סיטואציות מורכבות ומעניינות של חיים משותפים. זה הפוטנציאל. אם מסתכלים על ירושלים כמודל של מה שיכול לקרות בכל ישראל, אם יש כאן עיר מופרדת או לא, ואיך אנשים חיים יחד בכל זאת. במובן הרחב חוסר הפתרון הפוליטי מייצר משהו אחר. כן, יש גם אלימות ויש אי צדק אבל יש גם חיים משותפים שכן קורים פה בירושלים".