נתן: "הודיעו לי בטלפון שאשיר בית ופזמון; אמרתי תודה, ופרשתי"

"הזמינו אותי שלושה חודשים לפני טקס הדלקת המשואות, וביקשו לשמור את התאריך ולשמור זאת בסוד", מספרת בראיון ל"כל העיר" הזמרת שולי נתן. "ביקשו שאשיר את 'ירושלים של זהב' בטקס הדלקת המשואות, בסימן 50 שנה לשחרור העיר. שבוע-שבועיים לפני הודיעו לי בטלפון שאשיר בית ופזמון. שאלתי מה האג'נדה ומי ממשיך, וענו לי 'ריטה'. אמרתי 'תודה רבה, אני מאוד מעריכה אותה אבל בקונסטלציה הזאת אני לא אשיר את השיר', ופרשתי".

שולי נתן (צילום: רונן אקרמן)

נתן, מתכוננת בימים אלה להופעתה מול חומות העיר העתיקה במסגרת חגיגות יום ירושלים, בסימן 50 שנה לאיחוד העיר. "אז קודם כל אני ממשיכה לשיר", מבהירה נתן, "אני מופיעה המון, גם בארץ, גם בארה"ב, בכל מקום שמבקשים. אני מאוד פעילה ועסוקה. נוסף על זה, יש לי פרויקט שבו אני פותחת את ביתי למפגשי אמן. הבית שלי מאוד מיוחד כי הוא מלא ביצירות אמנות של הוריי. אימי הייתה קרמיקאית ואבי צייר. גם הסיפור של משפחתי מאוד מעניין ואני מספרת אותו. מעבר לזה, יש לי חמישה ילדים ושמונה נכדים ואנחנו מתראים הרבה".

את טקס הדלקת המשואות השנה ניהל סא"ל שמעון דרעי ואת כל המשואות הדליקו ירושלמים, בסימן 50 שנה לאיחוד ירושלים, ביניהם אורי מלמילאן ואלי מזרחי.

ריטה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל (צילום: אוליבייה פיטוסי)

הרבה מים עברו תחת חומות ירושלים מאז פרצה נתן לתודעה הציבורית בפסטיבל הזמר 1967, עם שירה הקנוני של נעמי שמר 'ירושלים של זהב': העיר התרחבה וגדלה, בשטח ובנפש, ושינתה את פניה מן הקצה אל הקצה. "היו הרבה מתחים ושסעים חברתיים גם אז, אבל זה לא היה אותו דבר, כי העיר היתה קטנה הרבה יותר", מספרת נתן ל"כל העיר" בריאיון חגיגי ומיוחד בסימן יום ירושלים. "דווקא מכיוון שהעיר היתה קטנה יותר אז, היה לה איזה חן מיוחד. מבחינתי זו עיר אוניברסיטאית, כי אני חייתי שם כסטודנטית, הופעתי ולמדתי במקביל באותה תקופה. גם היום יש בה מקומות ואזורים יפים מאוד שמדברים אליי, ומבחינה תרבותית יש לה הרבה מאוד מה להציע. יוצא לי להופיע הרבה בירושלים, בכל מיני מקומות, איפה שמזמינים אותי. אני אוהבת להופיע בתיאטרון ירושלים והופעתי הרבה פעמים בבית הנשיא". 

נתן, שמלאו לה 70 לפני כחודשיים, נולדה בלונדון בשם מרים שולמית בורנפרוינד. היא עלתה לארץ בגיל שלוש וגדלה בווילהלמה. כיום היא חיה ברעננה, אולם לדבריה "ממש מרגישה את עצמי ירושלמית בלב", ולא במקרה: החל משנת 1967, השנה שבה הופיעה בפסטיבל, חיה נתן בירושלים במשך עשור, בין היתר כסטודנטית באקדמיה למוזיקה.

למעבר שלך לירושלים היה קשר לשיר?

"תמיד אהבתי את ירושלים. החלטתי שאחרי הצבא אעבור לשם, ופשוט 'ירושלים של זהב' בא על הדרך. חייתי בכל מקום אפשרי, גרתי למשל בנחלאות, ברחביה, בטלביה, באבו תור. נורא אהבתי לגור בירושלים ונסיבות החיים הביאו אותי לרעננה. בלבי אני ירושלמית, אני אוהבת את אזור המושבה הגרמנית, את רחוב הפלמ"ח, את אבו תור והסביבה, כל הסביבה הוותיקה ההיא. אני מרבה לבקר, כמעט בכל שבוע. יש לי הרבה חברים בעיר ואני אוהבת נורא להיות בה, ואולי באחד הימים גם אחזור".

אז אפשר להיות אופטימיים? עדיין יש זהב בירושלים?

"אני לא מחפשת זהב בירושלים. ירושלים נורא התרחבה, וכמו ערים שמתרחבות, הן משנות במידה רבה את אופיין. האזור שאני מדברת עליו, שאני אוהבת, נשאר כשהיה, והרי יהודה נשארו כמו שהיו, ואלה נופים שמדברים אליי. במובן הסימבולי, כשאת מסתכלת על השקיעות בירושלים, אז הזהב בהחלט נשאר".

שולי נתן (צילום: מתוך האתר של שולי נתן)

 בניגוד לנוסחה הרגילה שאפיינה בדרך כלל את מסלולם של ענקי הזמר בני דורה של נתן, שהתגלו במסגרת שירות בלהקה צבאית, נתן עשתה דרך ייחודית עד להופעתה האיקונית בפסטיבל הזמר 1967: בגיל 16 היא החלה לשיר לאחר שנפצעה במהלך תחרות במסגרת נבחרת הנוער בהתעמלות קרקע, מה שאילץ אותה לעשות 'הסבה מקצועית'. "זה קבע את גורלי", משחזרת נתן. "אימי, אישה מאוד חכמה ומאוד מוזיקלית, הציעה שאעבור ללמוד מוזיקה. המוזיקליות תמיד היתה סביב המשפחה: אחד הסבים שלי שנספו בשואה, הרב נתן מהקהילה היהודית הפורטוגזית בהמבורג, היה זמר הטנור הראשון של אופרת המבורג בין שתי המלחמות, ואשתו, סבתי נלי שניצלה, הייתה פסנתרנית". פרט מפתיע נוסף הוא שמאחורי הקול הדק והעדין שמבצע את 'ירושלים של זהב', המוכר כל כך מבחינת התום שהוא משדר, עמדה מוזיקאית שניזונה מהפולק האמריקאי של שנות השישים, ושלדבריה החלה את דרכה המוזיקלית "כמעריצה גדולה של מוזיקאים כמו בוב דילן וג'ואן באאז".

שולי נתן (צילום: מתוך האתר של שולי נתן)

ואולם, יומה המכריע של נתן היה כשהופיעה בתור חיילת בת 20 ושרה שירי עם אמריקאים בתכנית הרדיו 'תשואות ראשונות', מעין גלגול מוקדם של כוכב נולד. אחד המאזינים היו ללי, בתה של נעמי שמר, שלדבריה של נתן "התרשמה מהקול שלי וקראה לאימה שתבוא לשמוע. נעמי שמר אמרה לבתה: 'תכתבי את השם שלה על פתק ושימי במגירה הסודית, כי יום אחד נצטרך אותה'. אני חושבת שהיא כבר היתה בשלבים של כתיבת 'ירושלים של זהב', כהזמנה מטדי קולק. יום אחד קיבלתי טלפון במועצה האזורית נהורה שבחבל לכיש, שם שֵירתי כמורה חיילת. אימא שלי הייתה על הקו ואמרה לי: 'תשבי, אל תפחדי, לא קרה שום דבר רע במשפחה – אבל נעמי שמר רוצה לפגוש אותך'".

איך מגיבה נערה כשאומרים לה שנעמי שמר רוצה לפגוש אותה?

"השמים כמעט נפלו עליי, כי הבנתי שזה אומר חשיפה ולא הייתי ממש מוכנה לזה. חשבתי שאהיה סטודנטית בירושלים, אופיע במקומות קטנים וככה אפרנס את עצמי. אפילו בדמיון לא חלמתי שנעמי שמר פשוט תעיף אותי למרומי המרומים".

מה זכור לך מהמופע הראשון?

"זה היה במסגרת פסטיבל הזמר, בדיוק שבועיים וחצי לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. העיר הייתה אז מחולקת בגדרות תיל. אני עוד זוכרת את החיילים הירדנים צועדים על חומות העיר עם מכונות הירייה שלהם, עוד בתור ילדים היינו מסתכלים. פתאום אנשים שבאו לבנייני האומה לשמוע את הפסטיבל, שומעים שיר שבכלל היה מחוץ לתחרות, שיר מאוד לירי על געגועים לירושלים. אנשים פשוט לא ידעו את נפשם ובכו. מי היה מדמיין לעצמו ששבועיים וחצי מאוחר יותר נהיה במקומות שעליהם מדבר השיר?".

"כבר באותו הערב היה מתח מאוד גדול", נזכרת נתן. "שמענו ברדיו שנאצר נשיא מצרים מזיז את חילותיו לכיוון הגבול עם ישראל ומאיים לסגור את מיצרי טיראן בפני אניות ישראליות, אז הייתה התחושה שמלחמה כבר עומדת בפתח. שרתי את השיר על רקע אותן התחושות הקשות, לכן היה לו אפקט גדול עוד יותר. עליתי לבד, עם גיטרה, התזמורת התיישבה, כל הרעש נדם, ושרתי את השיר הזה. כשסיימתי הייתה קודם כל דממה, מן הלם כזה. לדעתי מה שהִכה כל כך חזק באנשים, חוץ משירהּ הנפלא של נעמי שמר, זה אולי תום מסוים וגעגועים לירושלים, לעיר העתיקה".

לסיום, מה דעתך על 'ירושלים של ברזל' למאיר אריאל?

"אהבתי מאוד את מאיר אריאל והיינו מאוד מיודדים. השיר מביע את רחשי לבו האמתיים של חייל שלחם ועבר את הסיוט של המלחמה. הוא עשה את זה בתום על המנגינה של 'ירושלים של זהב', והוא היה אחד הכותבים והמלחינים המוכשרים שלנו ובן אדם מאוד מיוחד".