"אני נקרעת בין הקברים, לא מצליחה להחליט היכן אני עומדת בצפירה"

"בחייהם ובמותם בניי לא נפרדו, הם היו כל כך דומים ועדיין מאוד שונים, כל אחד והאופי שלו, ולמרות זאת הנתינה והמנהיגות היו לשניהם בנשמה", מספרת מרים פרץ, אימם של סגן אוריאל פרץ ז"ל ורס"ן אלירז פרץ ז"ל.

מרים פרץ (צילום: פרטי)

סגן אוריאל פרץ ז"ל נהרג ב-25.11.98, בן 22 היה במותו. אוריאל נפל בקרב בלבנון, הוא יצא בראש חייליו למארב בדרום לבנון, בדרך הופעלו נגד הכוח מטעני חבלה. כ-12 שנים לאחר מכן ב-26.3.2010 נהרג אחיו רס"ן אלירז פרץ ז"ל, בן 32 במותו, הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים קטנים. אלירז נפל בפעילות מבצעית ברצועת עזה. כשחוליית מחבלים הפתיעה את הכוח בטווח קצר, וכדור שפגע ברימון אשר היה באפודו של אלירז התפוצץ.

"אוריאל היה ילד קטן וצנום עם עדינות וענווה אין סופית, אבל כוח רצון וראיית העתיד מעוררת קנאה", מתארת פרץ בשיחה עם "כל העיר". "אוריאל הגיע מבית שאין בו מסורת צבאית, לא היו לנו מפקדים גדולים בבית שישמשו דוגמא, ולמרות זאת כבר בגיל 16 הוא ביקש ללמוד בפנימייה צבאית, כששאלתי אותו, למה? הוא ענה, אני רוצה להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון. על זה לא היה לי מה לענות".

סגן אוריאל פרץ ז"ל (צילום: פרטי)

על אלירז מספרת פרץ כי "היה ילד שובב ועם לב רחמן מעין כמותו, מנהיג ומארח למופת ותמיד נכון לתרום ולתת לזולת. אלירז נסע למסע לפולין ואני ביקשתי ממני שיצלם את פולין כדי שגם אני אחווה אותה דרך מבט המצלמה. כשהוא חזר ופיתחנו את התמונות כל מה שראיתי זה צילומי פרחים, כעסתי ושאלתי אותו, למה צילם רק פרחים והוא ענה, לכל פרח בתמונה יש שם של ילד שנספה בשואה, אני לא מוכן שיהיו מראות כאלה יותר ולכן זה מה שצילמתי".

רס"ן אלירז פרץ ז"ל (צילום: פרטי)

הימים שלפני יום הזיכרון הם לא פשוטים עבור פרץ ששכלה שני בנים. "יום הזיכרון הוא מהימים הקשים עבורי", היא מספרת בכאב, "שבוע לפני אני כבר מתחילה להרגיש חולשה, אני נקרעת בין הקברים, אני לא מצליחה להחליט איפה אני עומדת בצפירה. אני יודעת שהקבר הראשון אותו אני פוקדת, הוא הקבר בו אני פורקת את כל אשר על ליבי, ואז מגיעה מרוקנת לקבר השני, ולמה זה? למה אמא צריכה לעמוד בהחלטה כזאת? אני עומדת בהר הרצל בכמה מטרים שמפרידים בין הקברים של בניי ושומעת אותם מתווכחים עלי, ואיפה הייתי שנה שעברה ולמה אני צריכה להיות השנה כאן ולא שם. וזה מצער אותי עד מאוד".

על אף השכול שפקד את ביתה והכאב האינסופי, מספרת פרץ על ההתמודדות היומיומית: "אני בוחרת כל יום בחיים. יש בארץ הזאת כל כך הרבה טוב ואני רוצה שתהיה משמעות למוות של בניי, הרי אומרים 'במותם ציוו לנו את החיים' ואני באמת מאמינה בזה. אני לא יכולה להגיד שההתמודדות היתה קלה, אחרי שאלירז נהרג בעלי אליעזר ז"ל קיבל סוכרת ולאחר שש שנים מת משיברון לב, הוא לא הצליח להכיל את האובדן. אבל לשמחתי הוא חווה את חתונתו של אוריאל וגם את נכדו הראשון הוא הספיק לראות. אני הבנתי שהעשייה והתרומה עוזרת לי, ולכן אני מתנדבת ומרצה בארץ ובחו"ל".