שנה. 12 חודשים. 52 שבועות. 365 ימים. 8,760 שעות. 525,600 דקות. 31,536,000 שניות. 101 חטופים וחטופות בעזה.
שנה שלמה שהם נמצאים בשבי החמאס בעזה. חלקם גם נרצחו, אבל לפחות מחצית מהם אם לא יותר בין החיים. שנה שלמה ש-101 חטופים וחטופות נמצאים במנהרות בעזה, סובלים מהתעללויות וממת תנאים. שנה שלמה שהם בגיהנום.
הם מוחזקים, כאמור, בתנאים לא תנאים – ללא מזון מספק, ללא תרופות, חלקם מבלי לראות אור יום, חלקם פצועים בלי שיקריהם יודעים מה עלה בגורלם. העדויות של השבים והשבות לא השאירו הרבה ספק, הרצח האכזרי של 6 חטופים וחטופה לפני כחודש וחצי, בהם גם אורי דנינו והירש גולדברג-פולין הירושלמים הוכיח מעל לכל ספק – חייבים להחזיר אותם הביתה. עכשיו. את כולם.
365 ימים מאז השבת השחורה של ה-7/10, למעלה מ-2,000 קורבנות וחללי צה"ל. עשרות חטופים שוחררו עד כה משבי החמאס – רוב מכריע שלהם בעסקה, בהם גם שלושה תושבי ותושבות ירושלים – מיאה וגבריאלה ליימברג מתלפיות-ארנונה ואופיר אנגל מרמת רחל. מאז, כאמור, בעיקר בשורות לא טובות על הירצחם של אורי והירש ז"ל במנהרות, ועל הירצחו של אוריאל ברוך ז"ל הרבה קודם לכן (כשגופתו עדיין בעזה).
עשרות רבות של משפחות עדיין לא יודעות דבר על גורל היקרים והיקרות להן. ביניהן גם 4 משפחות מירושלים והסביבה – משפחת ברסלבסקי מספגת זאב, משפחת ארייב מפסגת זאב, משפחת בוטבול ממבשרת ציון ומשפחת כהן מצור הדסה.
365 ימים בגיהנום. 365 ימים של תסכול וכאב גדול. 365 ימים של מלחמה גדולה ותחושת שותפות גורל עם עוד עשרות רבות של משפחות.
קרינה ארייב
בת 19, מתגוררת בפסגת זאב. המשפחה קיבלה מספר סרטונים המתעדים את קרינה וחברותיה התצפתיניות הן בזמן חטיפתן והן לאחר מכן – בשבי של החמאס. מאז חלפו לא מעט חודשים, שבהם המשפחה לא קיבלה אף אות חיים מקרינה.
"המשפחה שבורה, אין מילים. פשוט אי אפשר לחזור לשגרה – הלב לא באמת שלם, כולם חושבים על קרינה כל הזמן", סיפרה בכאב רב ליזה שפוליאנסקי, בת דודתה של קרינה. "שתי הסבתות שלנו לא מתפקדות, וכמובן שגם ההורים של קרינה. הסבא שלנו הוא ניצול שואה, כעת הוא בדאגה מתמדת על מה היא אוכלת והאם יש לה מים ולחם. אנחנו מנסים בכל מיני דרכים לקבל עוד פרטים על מצבה. הופץ ברשתות סרטון שבו ראינו שהיא חיה ובהכרה, אבל עם פציעות בפנים".
רום ברסלבסקי
בן 19, מתגורר בפסגת זאב. רום עבד כמאבטח במסיבת הטבע "נובה" בקיבוץ רעים ונחטף ממנה. משפחתו וחבריו שמעו ממנו בבוקר הקשה של ה-7/10, הוא סיפר להם שהוא פועל לסייע לצעירים וצעירות מהמסיבה. על פי עדויות שהגיעו למשפחה – במהלך ניסיונות הסיוע שלו והמאבק במחבלים בני העוולה, רום נפצע בשתי ידיו והצליח להציל מספר צעירים וצעירות לפני שנחטף לעזה.
"סיפור הגבורה של רום מאפיין את מי שהוא", מספרת יובל דיגה, חברה קרובה של המשפחה. "הוא לא חשב על עצמו, אלא על איך להציל אחרים, ואמרו לנו את זה לא מעט אנשים. לאחר שהתחילו היריות, הוא פשוט הציל צעירים וצעירות שנשארו בשטח ולא חשב לרגע לעזוב או לברוח".
אליה כהן, צור הדסה
אליה, בן 27, נחטף בשבת השחורה של ה-7/10 ממיגונית המוות ברעים, זו שבה נרצח ענר שפירא ז"ל הגיבור, וממנה נחטף גם הירש גולדברג פולין, שנרצח בשבי לפני חודש וחצי.
"אני מרגישה שהממשלה מקריבה את החטופים וזה דבר שלא יעלה על הדעת", אומרת בשיחה עם "כל העיר" סיגי כהן, אימו של אליה, שעדיין חטוף בעזה. אני מבינה את הצורך הבטחוני של ישראל ושיש להגן על המדינה, אבל אני רוצה לומר למקבלי ההחלטות שחיי אדם קודמים. יש שם אנשים שנמקים במנהרות וחייבים להחזיר אותם לפני הכל. אחרי שנחזיר אותם – שיעשו מבחינתי מה שהם רואים לנכון, אבל אי אפשר להשאיר אותם שם".
"הגעגועים לאליה באמת לא ניתנים לתיאור, זה קשה מנשוא", ממשיכה ואומרת סיגי. "הוא כל הזמן איתי במחשבות, אני מדמיינת אותו ומתפללת עליו המון. זה מה שאני מבקשת מהציבור – להתפלל עליו, על אליה בן סיגלית ולדמיין איך הוא חוזר אלינו בריא בנפשו ובגופו. אני מדמיינת איך הוא חוזר אלינו וכולם מוחאים לו כפיים עם דגלי ישראל. מקווה שזה יקרה בקרוב ומאמינה שמחשבה מייצרת מציאות. חייבים נס".
אלקנה בוחבוט, מבשרת ציון
אלקנה בוחבוט, בן 34, תושב מבשרת ציון, נחטף ממסיבת הטבע 'נובה' ברעים. הוא עבד במסיבה כאיש הלוגסטיקה של חברת ההפקות 'מאשרום פרוג'קט'. בבית ממתינים לו רעייתו, רבקה, ובנו בן ה-4 וחצי. כבר 365 ימים שאלקנה בגיהנום ברצועת עזה, ורבקה עוברת גיהנום מסוג אחר. המידע היחיד שברשותה הוא סרטון שפורסם ביום הראשון למלחמה, שבו נראה אלקנה בחיים (פצוע מעט ומבוהל, אבל בחיים) ביחד עם חטופים נוספים סופגים השפלות ומכות מידי המחבלים. בהמשך פורסם סרטון נוסף מיום החטיפה, אבל לא התקבל שום דיווח על מצבו מאז.
"ב-7 באוקטובר בעלי אלקנה עבד במסיבת הנובה", סיפרה רבקה בוחבוט. "הוא היה חלק מההפקה. הוא היה יכול לברוח והחליט להישאר, לעזור לאנשים להתפנות ולטפל בפצועים. ב-8:00 בבוקר דיברנו בפעם האחרונה. הוא הבטיח לי שהוא יחזור הביתה, ועל זה אני סומכת. יש לנו ילד בן 4 שמחכה לאבא שלו כל יום".
תגובות