"הוא לא חשב פעמיים, הוא היה מכוון מטרה להציל אנשים", מספרת אימו של סרן רועי נהרי ז"ל, קצין בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, שמיהר להגיע למרחץ הדמים שהתחולל בשבת השחורה של ה-7/10 בכפר עזה, אחרי שהידיעות על השחיטה שמבצעים מחבלי החמאס בתושבים המקומיים.
הוא הגיע בצורה המהירה ביותר, בלי כל כלי הנשק המתאימים או מודיעין ויחידה מסודרת, אסף מספר חיילים שלו בדרך, וביחד הם נלחמו במחבלים בעוז ובגבורה, תוך שהם מצילים כ-40 משפחות.
שעות מאוחר יותר, רועי נפצע בקרב, והוא נפטר יומיים לאחר מכן – לא לפני שבני משפחתו חתמו על תרומת איבריו. כך, רועי ז"ל, שנלחם בחייו כדי להציל כמה שיותר מתושבי עוטף עזה, הצליח להציל גם במותו עוד 5 בני אדם, שאיבריו הושתלו בהם.
סגן רועי נהרי ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
"עשינו סגירת מעגל, שמענו עדויות והיינו בכפר עזה", מספרת האם איריס על השעות האחרונות של רועי ז"ל. "עוד לפני שהוא הגיע לכפר עזה, הוא הציל שני דייגים בזיקים. החיילים שלו מספרים שהוא היה הראשון להיכנס בקרב, לכל בית. הוא לא פחד כלל. היה חייל אחד שהיה מבוהל ורועי ראה את זה עליו. אותו חייל שאל את רועי אם הוא לא מפחד ורעי ענה לו 'אני לא מפחד, זה התפקיד שלי'. רועי הרגיע אותו. הוא היה איכפתי ודאג לחייליו. לא סתם הרבה קצינים נפלו בקרבות, כי מושרש במורשת קרב שהם משאירים הכל. רועי היה מנהיג והלך בראש".
רוצים להישאר מעודכנים?
רועי ז"ל, התגורר עם בני משפחתו במושב אורה. הוא היה בוגר תיכון בויאר. השאיר אחריו את הוריו, איריס ורונן, את אחיו התאום בר, גם הוא קצין בצנחנים, ושני אחים נוספים. "גם במותו וגם בחייו הוא הציל אנשים", מציינת איריס בשיחה וחוזרת על זה לא פעם, כשהיא מזכירה שוב ושוב את גבורתו הכפולה של בנה (וגבורת המשפחה כולה שראתה בתרומת האיברים את המורשת של רועי). "תרמנו את הלב, הריאות, הכבד, הלבלב והריאות לחמישה אנשים שונים ולכולם זה הצליח. נפרדתי ממנו בסורוקה והתכנסנו במדי המשפחה לדבר על תרומת האיברים. כמשפחה התבלטנו, אבל ידענו שזה מה שרועי היה רוצה לעשות. לא פעם דיברנו על זה, אבל ברגע האמת ההחלטה הרבה יותר קשה. ביקשתי לדעת מהמנהלת למרכז השתלות באיזה איברים יהיה מדובר. החלטנו בסוף לתרום".
איריס נהרי עם רועי צילום: (אלבום משפחתי)
ספרי קצת על רועי, איזה ילד הוא היה?
"הוא נולד 13 דקות לפני אחיו בר. מהרגע שנולד היה ילד אהוב על הגננות, המורים. על ידי כולם. ילד טוב כזה, מענטש אמיתי, אכפתי וצנוע. היו לו יכולות מנהיגותיות, היה מאוד כריזמטי עם שקט ושלווה. אחד שמכוון מטרה להשגת היעדים שלו. היה ילד מאוד ערכי וידע לקבל את האחר. היה מאוד ציוני ואהב את המדינה וגם אהב מאוד את ירושלים, העיר שלו ואת מושב אורה. הוא אומנם גדל והתחנך באורה, אבל החיים שלו היו בתוך ירושלים. הוא אהב כדורסל ושיחק בהפועל ירושלים. הוא היה שחקן נשמה, אחד שהקבוצה חשובה לו יותר מאשר הוא עצמו והיה קפטן נבחרת בית הספר. זה היה אופיינו לו, ילד צנוע".
לדברי איריס, "הוא התכוון להשתחרר משירות הקבע, לעשות את הטיול בגדול, ללמוד ולעבור לתל אביב ביחד עם אחיו תאום בר. כל זה נקטע ב-7 באוקטובר – אז, ברגע שהוא מה קרה, הוא טס להציל אזרחים עד שנפל בקרב".
גילה
מרגש ועצוב. געגועים של אמא. משפחה נפלאה. יהי זכרו נצור וברוך.