בשלהי חודש דצמבר, כשצה"ל היה עמוק בתוך רצועת עזה בקרבות עם מחבלי החמאס, רס"מ במיל' בן זוסמן ז"ל, לוחם במחלקת הסיור של גדוד 601 של חיל ההנדסה הקרבית, נפל בקרב בצפון הרצועה.
בן, יליד ירושלים שהתגורר בשכונת רסקו, השאיר לבני משפחתו צוואה שהפכה לסמל ההיכר של כשביקש מהוריו בצניעות ובפשטות "לא לשקוע בעצב" אם ייפול בקרב והוסיף וביקש מאמו לאפות לשבעה את העוגיות המיוחדות שלה. "שיהיה אוכל, בשרי כמובן, בירות, שתייה מתוקה, גרעינים, תה וכמובן כמובן עוגיות של אימא", הוא כתב.
"המכתב שבן השאיר שיקף את האישיות שלו", אומרת שרית זוסמן, אמו של בן ז"ל, שממשיכה ומספרת על אישיותו של בנה: "הוא מאוד אהב את הארץ ואת העם. הוא היה מאוד חבורתי, אהוב ונאהב. מאוד משפחתי. כיבד את ההורים שלו, את האחים והאחיות שלו ואת חבריו. המילים שלו במכתב שהשאיר ביטאו את האהבה הזאת שהוא נתן וקיבל בכל חייו, ואת הרצון שלו להיות מצד אחד נחוש ומקצוען בכל מה שעשה בהרבה תחומים, לצד הנאה, שמחה וכיף. הוא נלחם על החיים, בשביל ליהנות מהם, להיות טוב יותר באתגרים שהוא הציב לעצמו, וגם שיהיה טוב לסביבה שהוא היה חלק אינטגרלי בתוכה. לא היה משנה לו חילוני, דתי, ימני או שמאלני, זה לא היה אישיו מבחינתו – הוא ראה את האדם, ככה התחנך וזה מה שהוא היה, כל זאת כמובן לצד עוד שיחת טלפון, עוד בדיחה, עוד עוגייה, עוד קפיצה לים. תמיד הנאה ושמחה לצד נחישות התמדה מסירות ונאמנות".
זוסמן ז"ל, בוגר תיכון הימלפרב, כלל לא היה אמור לעשות מילואים, או לכל הפחות – לא היה חייב לעשות, שכן הוא היה בתהליך שבו היה אמור לעשות קורס בשירות הביטחון והתחיל ללמוד ערבית. "בן נחשף לכל מה שקורה בגלל לימוד השפה דרך הרשתות השונות, הבין את גודל האסון והיה לו ברור שהוא יוצא מהבית להילחם", מספרת שרית. "הוא לא היה מחויב מילואים, אבל בקריאה פנימית הוא ידע שהוא לא נשאר בבית ויצא להגן כמיטב יכולתו. המילים שהוא השאיר לנו, במכתב, כשעוד לא היה ברור מה הולך להיות בתוך הכאוס הזה, אבל הוא ידע לאן ולשם מה הוא הולך. היה מוכן ללכת להילחם למען המדינה מתוך ידיעה שהוא עלול לא לחזור, כשהמשימה והמסר שלו והרצון זה להמשיך את החיים. אנחנו ממשיכים כעת את החיים לצד הקושי. זו הצוואה והמילים שהוא השאיר. המון גאווה, אהבה והמון בטחון בצדקת הדרך. אנחנו בהחלט משתדלים לא לשקוע בעצב ולאהוב את החיים כפי שהוא ביקש".
רוצים להישאר מעודכנים?
בן (צילום: דובר צה"ל)
"אנחנו מוקפים בהמון משפחה מדהימה וחברים שלא עוזבים אותנו", מציינת שרית, "מרגישים את האהבה שבן פיזר בעולם החוזרת אלינו דרך החברים והמשפחה – זו לגמרי המתנה שלו. עם בירה, תה ופיצוחים כפי שאהב. הוא היה ירושלמי גאה מאוד מאוד. אני דור שביעי או שמיני בארץ, לא זוכרת במדויק, והיה מאוד גאה להיות חלק מהמסורת הזו. אהב את העיר, לבלות, לטייל, לרוץ ולשבת על פק"ל קפה במקומות שהעיר מציעה. בן הצליח למשוך את החברים שלו הלא ירושלמים לכאן. הוא היה בנאדם אוהב".
במגרש הכדורגל בשכונת ניות מתנוסס ציור ענק בצבעי אדום ושחור עם שמו של בן, שחברי הבריגדה, ארגון אוהדי הפועל ירושלים, הקבוצה אותה בן אהד, ציירו ולידו המשפט שאפיין אותו כל כך – "איתך גם סוף העולם לא מפחיד אותי".
איריס, מה בן אהב עוד לעשות?
" בן היה שחקן טוניס שולחן מקצועי, הוא גם אימן וגם התחרה. הוא רצה להמשיך ולשרת את המדינה בשירות הבטחון, ולכן עבד על הכושר הגופני שלו ואת השפה הערבית שרצה לדעת אותה על בוריה. הוא היה תלמיד טוב, בוגר הימלפרב, לא חשש מביקורת. הוא שמח להתקדם בחייו. אהב להתווכח, אבל הקשיב לדעה השנייה וקיבל את האחר. אלה דברים שמאוד אפיינו אותו".
תגובות