בת שבע,
איך אפשר בכמה מילים לנסות ולתאר את האור שאת.
אור שביום אחד כבה, אבל נדלק בעולם אחר.
אני זוכרת את היום שזה קרה, אני זוכרת את כל השתלשלות האירועים, מהרגע שראיתי על הפיגוע, כששלחתי לך הודעה, שעדיין לא הבנתי, גם כשלא ענית. שלא הבנתי כשאחי התקשר לדבר עם בעלי. ואז פתאום הבנתי. וברגע אחד לא רציתי להבין. כי ידעתי. כי כבר ידעתי שאת לא "רק פצועה קשה", ידעתי שלצערי את כבר לא פה, את עם אבא.
וזהו. מאותו הרגע, כלום לא אותו הדבר.
השבעה, כמויות האנשים שבאו לנחם, שרצו לגעת באור שלך. שרצו לקחת ממך עוד שיעור, עוד לימוד, מכל עבר אנחנו קוראים עוד עלייך, ורוצים שהאור לא יכבה לעולם. ובת שבע שלנו, הפרטית, האמא, האישה, האחות, הבת, החברה, הפכה להיות בת שבע של כולם.
במהלך ימי השבעה, החלטנו להנציח אותך בהקמת מקווה נשים לעילוי נשמתך, להמשיך את האור שהפצת במצווה כ"כ חשובה וגדולה, בטהרת המשפחה, שהיתה כל כך חשובה לך. ב"ה בימים אלה מתחילים בבנייה של המקווה.
והיתה עוד החלטה, שמשתדלים וזוכרים את האור שלך, את החיים שלך, את הטוב שלך.
את העובדה שתמיד היית נכונה לעזור, לכולם; תמיד עם חיוך ושמחת חיים, צחוק מתגלגל, וניצוץ תמידי בעיניים; את העובדה שעשית הכל כדי להגשים את החלומות שלך.
חלמת מגיל צעיר להיות גננת, ועם כל הקושי של הלימודים, התמדת והשקעת, והגשמת את החלום.
חלמת להקים משפחה, והתמודדת עם קשיי הפוריות, ועם כל הקושי, ניסית עוד ועוד, וב"ה זכית ללדת את שיראל, ופתחתם את הלב והבית לעוד ילדי אומנה.
את מקור השראה, אמונה ואמת אינסופית, הבנאדם הכי טוב שיש.
כבת הראשונה, הבכורה, מגיל צעיר, עזרת להורים עם הטיפול באחים הקטנים, תמיד בחיוך, תמיד עושה את מה שנכון ומראה מהו כיבוד הורים מכל הלב, פשוט נחת. את תמיד היית שם, עם אוזן קשבת, עם אכפתיות, עם לב ענק, ועם רצון לעזור לכל מי שצריך.
חסרות לי השיחות שלנו, היכולת להרים אלייך טלפון ולשמוע את דעתך ועצה טובה שתרגיע את המחשבות ואת הלב.
בת שבע ז"ל
רוצים להישאר מעודכנים?
אלי, בעלך, סיפר שכל פעם, רגע לפני שנכנסתם לרמי לוי, דאגת להביא צדקה לעניים שעמדו בפתח, כי לא יכולת לחיות עם המחשבה שלכם יהיה ולהם יהיה חסר.
וגם ידעת ליהנות מהחיים, להתפנק בלק ג'ל ולהתלהב מהצבעים, ליהנות מבגד חדש, ליהנות עם חברים ועם המשפחה.
כל ילד שנכנס אלייך לגן הרגיש כאילו הוא היחיד, עם חום, חיבוק ואהבה אינסופית. לא סתם בשבעה אמרו לנו ההורים, אנחנו יודעים שאומרים תמיד "משתתפים בצערכם", אז חשוב לנו שתדעו, אנחנו באמת משתתפים, מרגישים את האובדן הגדול. אלו שזכו להיות אצלך, הצטערו שהילדים הבאים לא יהיו אצלך, ואלו שכמעט והתחילו איתך את השנה, הצטערו על ההחמצה הגדולה.
כל האחיינים איבדו את הדודה הכי הכי, זו עם החיבוק החם והחיוך, זו שתמיד עושה שטויות וכיף, זו שמפנקת ומצחיקה.
והכי מדהים אצלך שתמיד ידעת לפרגן ולשמוח בשביל כולם, תמיד.
את חסרה כ"כ, הגעגוע הוא עצום. העולם איבד את האור הגדול שאת, אנחנו איבדנו את בתצ'בולה שלנו.
אנחנו עכשיו מציינים את יום הזיכרון הראשון שלנו כמשפחה שכולה, תמיד זה היה יום עצוב ומורכב, יום שיש בו הרבה כאב, וגם הרבה תקווה, והשנה הוא מקבל רובד נוסף, אישי.
זה באמת לא מפתיע, שדווקא את, מכולם, תהיי הרוגת מלכות, שדווקא את מכולם תמותי על קידוש השם.
את, שכולך צניעות וענווה, שלא דיברת על עצמך ולא עפת על עצמך, תגיעי למצב שכולם מדברים עליך ומתרשמים ממי שהיית.
וכל פעם שהכאב מקבל את המקום, אני חושבת על החיוך שלך, ועל שאת, תמיד, עם כל הקשיים, נתת מקום לכאב, אבל תמיד האמנת באמונה שלמה שהכל לטובה, שיש מטרה, וידעת לקום מתוך השבר, וזה גם מה שאני אומרת לעצמי.
בתקווה לימים טובים יותר בע"ה.
תגובות