"אני לומדת לנשום מחדש. עברו חודשים מאז שהוא נפל, אנחנו בניסיון של שגרה", הוא זה רס"ר במיל' ארי יחיאל זנילמן ז"ל, לוחם בגדוד 8111 של חטיבה 5 שנפל בקרב בחאן יונס לפני כחודשיים וחצי (10.12.2023). ומי שמדברת היא חוה, רעייתו, שמספרת על האתגרים העצומים ועל ההסתגלות לחיים החדשים ללא אהובה וללא אבי ילדיהם.
ארי ז"ל (בן 32 במותו) נולד בארצות הברית וגדל בניו יורק. בגיל 14 עלה עם הוריו לישראל, ומטעמי ציונות בחרה המשפחה להתגורר במעלה אדומים. בשנים האחרונות הוא התגורר ביחד עם חוה בקרית היובל. כשבוע לפני השבת השחורה של ה-7/10 נולדה בתם השלישית – מעין נחמה. ועדיין – בצהרי השבת השחורה הוא כבר חבר לחבריו לגדוד במילואים.
"עוד בטרם נהרג הוא לא היה חודשיים בבית, כי הוא גויס", מוסיפה ואומרת חוה, "אז מצד אחד אנחנו מכירים את המציאות שהוא לא בבית. מצד שני, הוא כן היה זמין בטלפון, אז לומדים את האיזון מחדש.
"אנחנו מוקפים בהרבה אנשים טובים, משפחה, חברים וקהילה שבאמת מנסים עוזרת ומנסים לדבוק בשגרה. הילדים חזרו למסגרות בהדרגתיות, אני בעצמי חזרתי ללימודים לפני מספר שבועות וגם ההורים והאחים של ארי חזרו לעבוד, כל אחד בקצב שלו. אנחנו מנסים לחזור לשגרה כלשהי מתוך אמונה שמה שאנחנו צריכים, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, זה לשמור על שפיות".
לחוה (31) וארי ז"ל שלושה ילדים – אחיה, טלי ומעיין נחמה התינוקת, שנולדה, כאמור, שבוע לפני פרוץ המלחמה, מה שאומר שהיה להם שבוע מלא אחד בלבד ביחד. "כבר בשעה 12 בצהריים ביום פתיחת המלחמה הוא היה עם הגדוד שלו. אחרי אימון בצאלים, הם ירדו להילחם בכיסופים, שם נתקלו במחבל וחיסלו אותו", מספרת חוה בתעצומות נפש על הגבורה והאומץ שהפגינו ארי ז"ל וחבריו לגדוד. "משם הם המשיכו לרעים, ועם תחילת התמרון הקרקעי הם נכנסו לעזה. בהמשך, בזמן הפסקת האש, הוא השתתף בסריקות שביצעו הלוחמים באזור שבין נחל עוז לגדר הגבול – שם הם מצאו גופות של נרצחים ונופלים".
מה את יודעת על הקרב שבו הוא נפל?
"הכוח של ארי נכנס לחאן יונס ב-3 בדצמבר. ב-10 בדצמבר הוא נהרג, לאחר שביצעו פעולות יזומות, חיסלו מספר גדול של מחבלים וחשפו פיר גדול, שבדיעבד התברר שבתוכו מערכת פירים ענקית שמרכזו בבית הספר. הם יצאו לסריקות, כשארי היה בחפ"ק מ"פ. במהלך הסריקות, תצפיתן של החמאס פוצץ את החצר הממולכדת מתוך בית הספר, ושני מחבלים נוספים יצאו מתוך פיר וניהלו קרב עם החיילים. ארי נהרג ביחד עם ארבעה לוחמים נוספים. הוא תמיד אמר שהוא נלחם כדי להחזיר את הכבוד למדינת ישראל והיה גאה שהוא חלק מהדור שעושה את זה".
חוה ממשיכה ומתארת את האתגרים שאיתם היא מתמודדת מאז נפילתו של ארי ז"ל, את הרגעים, קטנים וגדולים, שהיא והמשפחה היו צריכים אותו לצידם. "זו תקופה שבה היינו צריכים לקבל הרבה החלטות גדולות למשפחה – לאיזה בית ספר לרשום את אחיה, הבן הגדול, שעולה לכיתה א', לאיזה גם עירייה לרשום את טלי בת ה-3. אלה החלטות מאוד חשובות להורים.
"ברמה אישית אני לומדת רפואה, אז גם הבחירה היכן לעשות סטאז'. הנפילה של ארי היא רגע שמשפיע על כל התפיסה של החיים העתידיים. כשהילדים עושים דברים מצחיקים, אז אני מקלידה הודעה לארי ואז נזכרת פתאום שאי אפשר. הוא חסר בדברים הכי יומיים של החיים. וכמובן שבתאריכים חשובים כמו יום נישואין השמיני שלנו, שהיה בסוף השבעה, או תאריכי ימי הולדת של הילדים. בכלל, כל הדברים של הפעם הראשונה הם הכי כואבים. למשל, עוד לא העזתי להישאר לבד בבית בשישי-שבת, אני בין ההורים שלי להורים של ארי".
רוצים להישאר מעודכנים?
ספרי קצת על ארי האדם, בן הזוג, האבא?
"אמרתי לו בבדיחות שהוא סיפור ההצלחה של העלייה לישראל. הוא הגיע בגיל 14 מניו יורק עם הוריו שהחליטו לעלות לארץ מטעמים ציוניים והגיעו במכוון למעלה אדומים, למקום שדובר עברית במהותו ולא למקום עם אוכלוסייה אנגלו-סכסית. הוא פתח את כיתה ט' עם עברית קלוקלת, וחברים מהתיכון מספרים שהוא התעקש שידברו איתו רק בעברית. הוא היה מאוד חרוץ, התנדב המון בתיכון. הוא בחור ממש חכם וסיים את תעודת הבגרות מוקדם יותר משאר החברים.
"הצבא זיהה את הפוטנציאל של ארי, והוא קיבל הרבה זימונים יוקרתיים לצבא, אבל הוא החליט שהוא בונה את הסיפור הישראלי שלו ולא ויתר על להיות קרבי. וכך, אחרי ישיבת ההסדר הוא עשה שירות משמעותי בנח"ל. מאז, הוא הקפיד על כל זימון למילואים – לא היו שלושה חודשים בלי כמה ימי מילואים.
"אחרי הצבא הוא עשה תואר ראשון בפילוסופיה וכלכלה באוניברסיטה העברית, ובשנתיים האחרונות הוא עבד בחברת 'מובילאיי' כאנליסט דאטה. הוא חיפש ומצא את התשוקה שלו. הוא אמר שיש המון דאטה (מאגר מידע) בעולם וצריך לדעת איך מנהלים אותו. הוא מצא כל מיני קורסים והכשרות וממש חקר את התפקיד ותמיד היה עשר צעדים לפני כולם. הוא ממש ראה את העתיד. הוא היה אוטודידקט ברמה מטורפת. אהב את התחום. הוא היה נלהב מהאפשרות להוריד את כמות תאונות הדרכים ואהב את רעיון התחבורה העתידנית. הוא למד גם באוניברסיטת בחו"ל טקסס. הוא בקושי ישן, תמיד היה עסוק במשהו".
שטף הדיבור של חוה לא נפסק, והיא ממשיכה ומספרת על ארי: "הוא מאוד אהב פוטבול ובירה עם חברים, ובמקביל לא ויתר על לימוד תורה. הוא תמיד אמר שצריך להיות במודעות. תמיד בחר באופן מודע במה הוא רוצה לעשות – תמיד היה במודעות גם אם בדברים גבוהים וגם אם לנוח. כל מה שהוא רצה לעשות זה להספיק. הוא היה גם מתפעל את הבית. היה אחראי על הקניות והבישולים, מפזר את הילדים. היה לו חשוב להגיע לארוחת הערב המשפחתית. הוא היה שותף פעיל שניסה להספיק הכל. הוא היה הכל מהכל. צחק על זה שכשאנשים מתים הם הופכים להיות מלאכים מושלמים. היתה לו ציניות. הוא היה מאוד שנון, חד ומדויק. הוא לא היה מסמר הערב, אבל מי שדיבר איתו – הבין שהידע והיכולת לדייק דברים משמעותיים מאוד.
"העולם שלו היה עולם מלא, והדבר הכי חשוב עבורו היה שאני והילדים נהיה שמחים ובריאים. באחת השיחות שלנו סיפרתי לו על כך שמרגיז אותי שאנשים הולכים לקניון וקונים, כאילו הכל סבבה בעולם. הוא אמר לי שהוא דווקא שמח לשמוע את זה, כי בשביל זה הוא נלחם. הוא לא רצה שישקעו במוות ובחרטות. הוא הנחיל לנו את הערך בבחירת החיים. יש לנו שלושה ילדים, כמה אני יכולה לשקוע? צריך לתפעל את הילדים. הם דורשים מאיתנו גם להמשיך ולדבוק בחיים. הוא צחק כמעט מכל מצב. חסרים לנו אנשי מעשה כמו ארי".
מאז נפילתו של ארי, חוה מרגישה את הרצון של האנשים לתת ולסייע, והיא מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי להודות להם. "אני ממש רוצה להגיד תודה לכל הארגונים והקהילות שעוזרים לי ולילדים עם הרבה תמיכה חום ואהבה מכל כיוון", היא אומרת ומפרטת: "אם זה מהמינהל הקהילתי, מקהילת בתי הכנסת, עיריית ירושלים שעזרה לנו הרבה, הודעות תמיכה ששולחים לי אנשים פרטיים. יש תחושה נעימה שמנסים לעזור, וזה מאוד מקל ומחמם את הלב".
חשבת כבר על דרך להנציח את ארי?
"אנחנו רוצים שזה יהיה משהו מאוד מדויק ומתאים. יש כל מיני פרויקטים קטנים – כמו של בית הכנסת שלנו, "זיכרון קדושים" בקרית היובל, שקרא 'כיסא אליהו' על שמו של ארי. יש כל מיני מחשבות, אבל כרגע אני עסוקה בהנצחה הכי גדולה של ארי – הילדים שלנו. בהמשך נמצא את הרעיון הכי נכון ומדויק בשביל להנציח אותו".
יהודי פשוט
גיבור השם יקום דמך השפוך
נתראה בקרוב בתחיית המתים בגאולה השלימה בעזרת השם יתברך