משפחת וסל מקרית מנחם
היא – איילת, מיילדת בבית החולים הדסה עין כרם; הוא – נ', לוחם במילואים ביחידה מובחרת.
ילדים: 4 – איתן (בן 10), נטע (בת 8) ארז (בן 5) ואורי (בן 3).
משפחת וסל (צילום: אלבום משפחתי)
"כשנשמעה האזעקה ב-7/10, בעלי ושני הילדים הגדולים היו בדרך מבית הכנסת ואני הייתי עם הקטנים בבית. מיד הבנתי שעומד להיות אירוע בסדר גודל אחר. בעלי כבר התחיל לקבל טלפונים מהצבא, לשנינו היה ברור שהוא יוקפץ למילואים, וכל זה כשהילדים בבית בבהלה״.
את האבל והשכול שנגרם ב-7/10 חוו איילת ונ' באופן אישי – בן דודה עמיחי, לוחם במגלן, וחבר של בעלה מהיחידה המובחרת – נהרגו בשבת השחורה בעת שנלחמו במחבלים. "היום הזה התחיל בעוצמות גדולות מאוד וזה המשיך לשבוע מאוד מטלטל", מספרת איילת. "הוא גויס ישר אז חוויתי את השכול הזה לבד. הלכתי להלוויות לבד כשאני בהריון וזה הפך את זה לקשה עוד יותר מבחינה רגשית".
הילדים: "אפשר לנסות להסתיר, אבל הילדים רואים ומבינים הכל. האתגר הגדול שלי היה להיות בשבילם במאה אחוז, גם בעבודה לתת את המאה אחוז שלי ובין כל אלה למצוא את עצמי. לא היתה הרבה התמקדות בי בתקופה הזו.
"כולי תקווה שנחזור לשגרה שלנו כמה שיותר מהר, ושאני כבר אוכל להגיע ליולדות שלי כשהלב שלי חסר דאגות ורק נמשיך לצמוח בתקווה ושמחה על הלידות החדשות בעם ישראל".
הבית: "להיות לבד בבית ולתפעל את כל הלוגיסטיקה זה מןרכב, אבל הדאגה לבעלי זה מה שהיה הכי קשה. כשהוא היה בעזה, הרגשתי כאילו יש לי משקל של חמישים טון על הכתפיים אבל צריך להמשיך לתפקד. גם אם חווית משהו קשה עם הילדים – את מגיעה לעבודה, נכנסת בפתח בית החולים, מחתימה כרטיס וצריכה להשאיר את כל מה שקורה בבית – בבית. מכאן משתנה האווירה. העבודה שלי היא עבודה אינטנסיבית, שצריך להיות בה נוכחת במאה אחוז, גם פיזית וגם ריגשית. היו נשים שהגיעו ללדת בלי הבעלים שלהן בגלל שהם גויסו, זה סרט אחר לגמרי לעבור את זה לבד. אז כל מה שישב לי על הלב שמתי בצד בשביל להיות שם בשביל הנשים האלו. מגיע להן ולכל הנשים שאני אהיה שם בשבילן. עבודה טיפולית כמו שלי מצריכה מאיתנו המיילדות שכל הלב שלנו יהיה ביחד עם היולדת בזמן הלידה – לא משנה כמה זה מאתגר אותך מבפנים".
התמיכה ממקום העבודה: "בשבוע הראשון התחשבו בי מאוד ואפשרו לי לא להגיע, אבל מערכת הבריאות לא עוצרת ומה שמחזיק את המערכת הזו אלה האנשים, אנחנו – שמחויבים אליה ב-100 אחוזים. אחרי שבוע היה לי מובן שאני חייבת לחזור לעבודה בחדר הלידה. היולדות צריכות אותי.
"כמיילדת, הלב שלך, כל כולו, נמצא ביחד עם היולדת ברגע המשמח בחייה. כשהלב שלך בדאגות זה מאתגר אבל מגיע להן שאני אהיה שם בשבילן".
משפחת סיני מהגבעה הצרפתית
היא – בת שבע, בת 35, אחות במרכז בריאות האישה במאוחדת בירושלים; הוא – יאיר, בן 35, לוחם במילואים בגדוד 8116, עובד במשרד הבינוי והשיכון.
ילדים: 4 – אופיר (בת 8), הראל (בן 6.5), אור (בן 4) ושחר (בת 3).
משפחת סיני (צילום: אלבום משפחתי)
"בתחילת המלחמה נכנסנו למתח גדול", מספרת בת שבע. "יאיר גויס מיד בתחילת הלחימה, ואני נשארתי עם הילדים, שהיו כמו כולם ללא מסגרות. היה לי פחד לצאת מהבית. למרות זאת – כאחות במאוחדת, הייתי חייבת להגיע ולהעניק שירות רפואי ועזרה למטופלות שלנו, ולעשות את ההפרדה בין התחושות האישיות שלי לבין התפקיד.
"מאוחדת ירושלים הפעילה מהיום הראשון למלחמה קייטנה לילדי העובדים ולמזלי, כל הילדים שלי התאימו מבחינת הגיל. הקייטנה פשוט אפשרה לי להגיע באופן מלא לעבודה וביחד עם הטיפול הרפואי שהענקתי למטופלות במרכז האישה, עזרו לי לצאת מהקושי הנפשי הגדול שהייתי בו".
הילדים: "הילדים חוו קשיים רגשיים וגעגוע גדול לאבא שלהם. גם לאחר החזרה למסגרות שעזרה מאוד, היה להם קושי להכיל את המציאות החדשה ולכן כל הזמן היה צורך לתווך ולהסביר את המצב. בחודשים האלו לא הייתי רואה טלוויזיה בבית בשביל שהילדים לא יחשפו יותר מדי למלחמה. עם כל הקושי שהיה, שידרתי להם ביטחון ושגרה".
התמיכה מבני המשפחה: "יחד עם בעלי, גויסו למילואים גם שני האחים שלי ושלושה מהגיסים שלי, מה שהוסיף עוד יותר למורכבות הרגשית של כולנו. המשפחה שלי דאגה ותמכה בי כל הזמן, אירחה אותנו בשבתות והציעה תמיד עזרה. גם המשפחה של יאיר עזרה, דאגה ועטפה אותי. חמתי הייתה מגיעה לפעמים בשעות אחר הצהריים לעזור לי עם הילדים כשחזרו מהלימודים. בנוסף, אנחנו גרים בגבעה הצרפתית ובימים הראשונים בהם פחדתי לישון לבד בבית, ישנתי עם ילדיי אצל דבי גיסתי. כמו כן, היו לנו גם מספר תקלות בבית ואורן בעלה של גיסתי התגייס למשימה ותמיד היה מגיע לעזור ולטפל בבעיות".
התמיכה ממקום העבודה: "מרכז בריאות האישה של מאוחדת תמך בי לאורך כל הדרך, הכיל אותי ואפשר גמישות ועזרה איפה שרק ביקשתי. צוות המרפאה העניק לי הרבה חום ודאגה כך לדוגמא, אפרת מנהלת המרפאה שלנו הזמינה אותי מספר פעמים שאגיע עם הילדים לישון אצלה בבית, אמונה ותמר, האחיות שעובדות איתי בצוות, הכינו לילדים שלי ארוחות צהריים. זה חיזק ועודד אותי מאוד".
רוצים להישאר מעודכנים?
משפחת זרביב מכפר עציון
היא – ענהאל, בת 45, מנהלת הסיעוד במנהלת הראל של כללית ירושלים; הוא – בן 47, לוחם במילואים בתפקיד רגיש.
ילדים: 5 – 4 בנים, אחד בקבע ביחידת עלית, תאומים בשירות סדיר ביחדות עלית, אייל בן 15, ובת אחת – אור (בת 10).
משפחת זרביב (צילום: אלבום משפחתי)
"מאז אירועי ה-7/10 גויס בעלי, וביחד עם הילדים שגם ככה בצבא – אנחנו משפחה צבאית", אומרת ענהאל, ומספרת כי "יש לי גם 3 אחים ו-4 גיסים שמשרתים ביחידות מובחרות וממלאים תפקיד משמעותי כחלק מהמאמץ המשפחתי. המשימה העיקרית היא להישאר רגועה, קשובה לבית לילדים ולעובדים שלי. רגועה ולא שיפוטית.
"אני חיה את הרגע. מאוד נאחזת במשפחה שלי, שהיא גם העוגן שלי וזו שנותנת לי את הכוחות להמשיך הלאה. מאחלת לחיילינו שישובו הביתה בשלום, וכך גם החטופות והחטופים. עם ישראל חי".
הילדים: "אלה שנשארו בבית היו בסך הכל בסדר עד לפני כשבוע. אייל דאג להכין ארוחות צהרים לאור, עדכן אותי במתרחש בבית במהלך היום וכו'. ביום שלישי שעבר, חבר קרוב מאוד נפל בעזה, אבא של חברה הכי טובה של אור – ומאז קשה מאוד לבתי ואני בפוקוס ונמצאת שם עבורה כמה שניתן".
התמיכה מבני המשפחה: "קשה לי לקבל עזרה, אבל אנשים מציעים כל הזמן: המשפחה, החברות, בקהילה. יש לנו ארוחות שבת משותפות אצל חברים, וגיסים שחיים בישוב עוזרים לי ולילדים שלא נישאר לבד. מעבר לכך, כאמור, גם המשפחה – שלושה אחים ואחות – מגויסים למילואים מאז פרוץ המלחמה".
התמיכה ממקום העבודה? "קיבלתי תמיכה מהנהלת המחוז ומחברות הקרובות במנהלת הראל. האוזן קשבת שלהם והתמיכה חיממו את הלב וגרמו לי להרגיש עוד יותר חלק ממשפחת כללית".
בשבת האחרונה התקבצו כל בני משפחת זרביב יחד סביב שולחן השבת, בפעם הראשונה מאז השבת השחורה של ה-7/10. האיחוד המשפחתי החדיר בענהאל אנרגיות מחודשות ומעט אופטימיות לקראת העתיד לבוא: "אני מייחלת לימים טובים יותר, אבל עד שהם יגיעו, אני מאמינה וסומכת בעיניים עצומות על המשפחה הענפה שלי, וכמובן על עם ישראל. אני מבינה שאמנם כרגע אנחנו לא ביחד נוכח הנסיבות, אבל כנראה שיש להם דברים חשובים יותר לעשות. בכל זאת, מדינת ישראל ועם ישראל נמצאים בראש סדר העדיפויות".
משפחת אפל מבית חורון
היא – יעל, בת 33, מרפאה בעיסוק במרפאת בריאות הנפש מאוחדת ירושלים; הוא – מלאכי, בן 35, לוחם במילואים בגדוד 404 של התותחנים. עובד הייטק.
ילדים: 3 – אורי (בן 5), אילה (בת 3) ויובל (בן שנה).
מלאכי ויעל אפל (צילום: אלבום משפחתי)
"ב-8.10 מלאכי גויס למילואים ואני חזרתי מחופשת לידה לעבודה היישר למלחמה", משתפת יעל. "למרות הקושי בלנהל את הבית, להביא ולהחזיר את הילדים מהמסגרות, לתפעל את הכל לבד ובמקביל לתת טיפול מקצועי ויחס אישי לכל מטופל ומטופלת במרפאה חמישה ימים בשבוע, החזרה לעבודה ולסוג של שגרה חדשה עשו לי הרבה סדר. הטיפול באנשים חיזק אצלי את תחושת הביטחון האישי. בזמן המלחמה היו הרבה פניות למרפאת בריאות הנפש בעיקר בנושאי מתח, לחץ וחרדות והרגשתי סיפוק גדול לטפל באנשים ולעזור להם לעבור את התקופה הזו. הרגשתי שאלה המילואים שלי.
"להיות בצד המטפל והמעניק חיזק אותי ועזר לי גם בניהול הבית והילדים. זה היה מאתגר מאוד לתפעל ולהסתדר לבד עם ילד בן שנה ועוד שני ילדים קטנים לצד העבודה, אבל בעזרת השם צלחנו את זה.
הילדים: "בהתחלה היה להם מאוד קשה, הם התגעגעו מאוד למלאכי. הוא הוצב תחילה בצפון ואחרי שבוע ירד לדרום, ויצא לאפטרים של ימים בודדים ומדי פעם לסופי שבוע. עשינו לילדים הרבה שיחות וידיאו בשעות הערב, מתי שהיה אפשרי, וגם ההגעה שלו הביתה הרגיעה ושימחה אותם.
"בנוסף, קיבלתי מאחת הפסיכולוגיות של מאוחדת את הספר 'משפחה במילואים' שנכתב במיוחד למלחמה הזו ומספר לילדים בגובה העיניים על אבות שמתגייסים ועל הצבא. הספר עזר מאוד לילדים בהבנת המצב".
התמיכה מבני המשפחה: "בהחלט הרגשתי תמיכה לכל אורך הדרך מהמשפחה הקרובה, מהקהילה בישוב ומהחברים שעזרו בהוצאת הילדים מהמסגרות, בפעילויות ואירוח של אורי ואילה בשעות אחר הצהריים או בשבתות, וגם היו באים להתארח אצלנו ולהיות אתנו יחד. מעבר לזה, כל הזמן הם היו מתעניינים מה עוד אפשר לעזור, מה עוד אני צריכה וזה בהחלט חימם את הלב ונתן לי את ההרגשה שיש לי רוח גבית ומעטפת אמיתית".
התמיכה ממקום העבודה: "מהרגע הראשון ועד עכשיו זכיתי לתמיכה רחבה ולחיבוק גדול ממרפאת בריאות הנפש של מאוחדת. טל לבנה, מנהלת מערך בריאות הנפש, המנהלות הישירות שלי, ד"ר שרון לוי ואביטל אלבוים והעובדים תמיד עזרו, התחשבו והיו שם בשבילי מכל הלב. זה נתן לי הרבה ביטחון וכוח. שרון ואביטל עודדו אותי לחזור מחופשת הלידה לשגרה של עבודה ועשייה ונתינה נוכח המצב, וזה עזר לי בצורה משמעותית לעבור את התקופה הזו בשלום".
משפחת גרשינסקי מאפרת
היא – הדס, בת 44, מנהלת ריפוי בעיסוק במכון התפתחות הילד של כללית בביג בית שמש; הוא, יוסי, בן 44, ע.קמ"ן בגדוד מילואים של חטיבה 261. ראש צוות פיתוח בחברת סינמדיה בהר חוצבים.
ילדים: 5 – ארבע בנות, 22, 16, 13, 10, ובן אחד – 20, שמשרת בגדוד 13 בגולני. התחיל קורס מ"כים.
משפחת גרישינסקי (צילום: אלבום משפחתי)
"בשבת של שמחת תורה, בשעה 11.30 בבוקר יוסי ודביר יצאו ביחד מהבית", מספרת הדס. "יוסי הקפיץ את דביר לנקודת איסוף בירושלים, והמשיך ישירות לבה"ד 1 להתגייס בימ"ח. וכך, ברגע אחד, כשכולנו בחוסר וודאות ואימה – נשארתי עם ארבע בנות לבד בבית. בדיוק התחלתי תפקיד חדש של הניהול בבית שמש, שהייתי אמורה להתחיל מיד אחרי החגים. האתגר היה גדול – ללכת לעבודה ולהכיר מקום ואנשים חדשים, לשדר חוסן לבנות, ולהכיל כל אחת ברמת ההבנה והלחץ שלה".
הילדים: "ההליכה לעבודה היתה מאתגרת, אך בו זמנית אפשרה לי לשמור על שיגרה ותחושת שליטה ועשיה. עברנו שלבים שונים בתהליך, אבל אין ספק שהתרגלנו בצורה מסוימת למצב הלא נורמלי. הבנות מתגייסות מצידן קצת לעבודות הבית, ואני עושה תפקידים שבדרך כלל פחות באחריותי – למשל, ללמוד איתן למבחנים".
"יוסי ודביר, הבן שלי, עדיין מגויסים ללא תאריך שחרור רשמי", מוסיפה הדס. "מקווים כבר לחזור לשגרה משפחתית בריאה ורגילה. ומקווים שבקרוב ממש נתבשר בבשורות טובות – שהמלחמה תיגמר והשבויים חוזרים לביתם".
התמיכה מבני המשפחה: "למזלנו, יש לנו תמיכה של המשפחה המורחבת מהרגע הראשון. ליוסי ארבעה אחים, וכולנו גרים באותה שכונה, הזית, באפרת – כולל הסבא וסבתא. ארבעה אחים מתוך החמישה גויסו, כך שכולנו היינו ביחד מההתחלה, ובעיקר כשלא היו מסגרות חינוך. יצא שנוצרה מעין 'קיטנה' משפחתית וכך אני הלכתי לעבודה מהרגע הראשון".
"גם הסביבה היישובית תומכת מאוד-מאוד ואין ספק שזה גורם משמעותי לחוסן", מספרת הדס. "יש קבוצות בשכונה גם של בנות זוג מגויסים וגם הורים לבנים/ות מגויסים – זכיתי ואני בשתי הקבוצות. בקבוצות אלו גם נתרמו פינוקים של אוכל וערבי אוורור וגם הציעו עוד כל מיני סוגי עזרה. מבחינתי עצם הקיום של הקבוצות וההרגשה שאת חלק ממשהו גדול עוזרת. בפועל, הרגשתי שהבנות שלי גדולות, כך שלא נעזרתי בפועל הרבה בקבוצה. אין ספק שצריך ללמוד לבקש ולקבל עזרה (לימוד גדול). כאמור, המשפחה המורחבת והחברים הקרובים עזרו ועדיין עוזרים ואין ספק שזה מאפשר לנו נשימה ונותן תחושה טובה".
התמיכה ממקום העבודה: "קיבלתי תמיכה של האחראיות הישירות שלי – נילי ומרב – שמהרגע הראשון הביעו הבנה ותמיכה. גם הצוות במרפאה סייע והיתה הרבה הבנה, אנושיות והזדהות. הבנות שבצוות שלי פרגנו וקנו לי שובר לארוחת ערב, שעזרה לי ופינקה את הבנות.
"בנוסף, כללית ירושלים יזמה 'יום חוסן' עם צוות טיפולי עם ניסיון בנושא, מה שאפשר בוקר רגוע של שיתוף וחיזוק. בנוסף, ביום הזה קיבלנו שי אישי מפנק".
תגובות