"אני אוהב אותך מאמו" – אלו היו המילים האחרונות שכתב סמל אמיר לביא ז"ל, לוחם בגדוד 50 של חטיבת הנחל לאמו רחלי. השעה היתה 7:06 בבוקר השבת השחורה של ה-7/10. כשעה קודם לכן, ניהלו אמיר ז"ל וחבריו ליחידה קרבות עיקשים עם המחבלים הארורים של החמאס במוצב סופה בעוטף עזה.
אמיר ז"ל, תושב עין כרם, בוגר יאסא – התיכון הישראלי למדעים ואומניות בקרית היובל, כתב לאמו שהוא פצוע ברגלו והוסיף שאין חילוץ. אז הוא כתב את מילות הפרידה. בן 19.5 בלבד בנופלו.
הוריו של אמיר ז"ל, רחלי ואלעד לביא, מספרים בשיחה עם "כל העיר" על הרגעים האחרונים בחייו ועל הילד שהיה – עם נפש האמן ובורך כישרונות. שני תחביבים מרכזיים היו לו – אמנות ומוזיקה. הוא למד ציור וניגן בגיטרה. יצירותיו מקשטות את בית משפחת לביא בעין כרם, ואת המוזיקה, כך מספרים הוריו, הוא חקר לעומק.
משפחת לביא: מימין – אלעד, תמר, אמיר ז"ל ורחלי (צילום: אלבום משפחתי)
איור של אמיר ז"ל, שהפך לסמל כיתת הכוננות של עין כרם (צילום: אלבום משפחתי)
אמיר ז"ל עם אחת משש הגיטרות (צילום: אלבום משפחתי)
ובחזרה לבוקר השבת הארורה של ה-7/10: "אמיר היה בנוהל קרב רגיל של 'כוננות עם שחר', כשהם מחוץ למוצב בלי שהיתה כל התראה מוקדמת", מספר האב אלעד. "החלו לירות עליהם פצמ"רים ועד מהרה גם ירי מנשק קל. אז הם כבר הבינו שיש חדירה לשטח ישראל והחל הקרב".
אמיר הספיק לשלוח הודעה להוריו, שתיכננו לבקר אותו ביום החג (כזכור, היה זה חג שמחת תורה) הודעה, שבה אמר להם שלא יגיעו. "רצינו לבקר אותו עם אוכל של בית, של חג", משחזרת רחלי. "זה נחשב לקו שקט ורגוע בדרך כלל בלי לחץ, בטח לעומת הקו הקודם שלו – בחווארה, שם היה קשוח מאוד והם חוו שני פיגועים".
"במהלך הקרב", מוסיף אלעד לביא, "שבו הם היו מעטים מול רבים, גם במצבת כוח האדם וגם בנשק, אמיר ועוד ארבעה לוחמים, ביניהם גם מפקדו טל לוי ז"ל מירושלים, נפצעו. הם פונו לאחד מבתי המגורים במוצב, אבל המחבלים הצליחו לחדור לבסיס, וחיילי הנח"ל ניהלו עיקש למרות הנחיתות. הם הצליחו לחסל לא מעט מחבלים. אמיר היה פצוע ברגל ובמותן, ושני החובשים שטיפלו בו ובמפקד טל – אופיר מילמן ועמית מוסט – נפלו כולם ביחד כשהמחבלים נכנסו לחדר ופשוט הרגו את כולם, כולל את חברו נחמן דקל שהגן על פתח דלת המגורים".
אמיר ז"ל (צילום: אלבום משפחתי)
***
בשעה 7:06, כאמור, שלח אמיר ז"ל את הודעת הפרידה לרחלי. "אני ואלעד יצאנו מיד לסורוקה וחשבנו שיפנו אותו לשם, אבל כשהגענו לשם ראינו את החברים שלו מהמחלקה ומהסיירת ואף אחד לא אמר לנו כלום", היא אומרת.
"כשהגענו לסורוקה הבנו את גודל האירוע הבלתי נתפס עם המון חיילים, שוטרים ואזרחים פצועים ששטפו את בית החולים", מציין אלעד. "אז כבר ראינו סרטונים בטלגרם של המחבלים, וזיהינו את אמיר הרוג. את ההודעה הרשמית מצה"ל קיבלנו רק בלילה, אבל אנחנו ידענו עוד קודם".
רוצים להישאר מעודכנים?
אמיר ז"ל, כאמור, בוגר התיכון למדעים ואומניות. הוא אהב לצייר ואהב מאוד מוזיקה. לשאלה מדוע בחר להתגייס לקרבי, משיב אלעד: "אמיר היה ציוני ואהב את הארץ ואת העם, לא היה לו ספק שזה הייעוד שלו. לא היתה אופציה אחרת מבחינתו. אני אמרתי לו ללכת להיות עורך מוזיקלי בגלגל"צ בגלל האהבה והידע למוזיקה, אבל הוא לא רצה לשמוע על זה".
"הוא היה גאה להיות בצבא ותמיד אמר שזו זכות גדולה לשרת בצה"ל", מוסיפה רחלי. "הוא שמח להיות חייל, להיות קרבי. הוא היה חייל למופת, המפקדים שלו אהבו אותו מאוד ותמיד אמרו שהוא חלום של כל מפקד. הוא אהב את הצוות שלו".
אמיר ז"ל ותמר (צילום: אלבום משפחתי)
"אמיר היה ילד מאוד מחונן עם יכולות מאוד גבוהות", משתפת רחלי. "היו לו חמש גיטרות, והוא נהנה לנגן בכולם. גם בבסיס היתה לו גיטרה. אהב את כל מנעד המוזיקה – ממזרחי ועד רוק ומטאל. הוא היה ילד חכם מאוד שלימד את עצמו כמעט לבד אחרי שלקח מספר שיעורים בלימודי גיטרה". ואלעד מוסיף בגאווה: "בעיקר הוא אהב לחקור מוזיקה. הוא חיפש את המשמעות של המילים ולא רק לדקלם".
אהבה גדולה אחרת של אמיר ז"ל היתה הציור. "ככה הוא היה מבטא את עצמו", מסביר אלעד. "דרך היצירות היינו רואים את הקושי ואת מחשבותיו. הציורים שלו היו מפוזרים בחדר. לפני כחודש הצלחנו לשים יד על האייפד שלו ושם יש אוצר שלם".
"אמיר חלם להיות אנימטור או מקעקע או שניהם", מוסיפה רחלי. "היו לו המון סקיצות של קעקועים שחברים שלו אפילו השתמשו בהם. בחודשים הקרובים אנחנו מתכוונים לאצור תערוכה באחד המוזיאונים עם יצירותיו".
אמיר ז"ל עם רחלי ואלעד (צילום: אלבום משפחתי)
***
זמן לא רב לפני ה-7/10, כך מספרים ההורים, החל אמיר ז"ל במערכת יחסים עם חברתו יובל, ולאחר שנפל בקרב הם העניקו לו את השרשרת שקנה לה ולא הספיק לתת לה בעצמו.
לאמיר יש אחות אחת, תמר, ורחלי מספרת על הקשר בין האחים: "היה ביניהם קשר חברי קרוב. עכשיו תמר בת ה-15 נשארה לבד, אבל החברים שלו תומכים בה ובקשר איתה. היה להם קשר נפלא, והיו להם את הסודות שלהם. הוא הסב לנו הרבה נחת כהורים. זו היתה זכות להיות אמא שלו".
"הוא אהב את החיים, היה ילד מצחיק, המון שמחת חיים. נחשוב תמיד על דרכים להנציח אותו. בכיתת הכוננות שבעין כרם נקראת על שמו 'אמירים', ועל החולצה יש את הסקיצה שהוא צייר והיא נמצאת כיום במקומות שונים בארץ ומזוהה עם אמיר", מוסיף אלעד.
תגובות