"את הכוחות האלה שאבתי מאדיר שלי. רציתי לדעת מה קרה לו. אני צריך להודות לבורא עולם שנתן לי את הכוח להילחם ולדעת את האמת" – את המילים הלכאורה פשוטות הללו אומר דודו טהר, אביו של רב"ט אדיר טהר ז"ל, שנפלל חלל במתקפה הרצחנית של החמאס במחסום ארז בשבת השחורה של ה-7/10.
המשפטים הקצרים הללו נאמרים בסיומה של שיחה מטלטלת עם טהר, אחרי שהוא מסיים לגולל את הסיפור המטלטל של בנו אדיר ז"ל. התיאורים קשים, העדות, כאמור, מטלטלת, והתחושה הקשה שאיתה מסתובב דודו טהר היא משהו שבצה"ל צריכים לתת עליו את הדעת. כבר עכשיו ולא רק בסוף המלחמה.
טהר, כאמור, נפל בשבת השחורה של ה-7/10. הוא נרצח על ידי המחבלים, ולא רק זאת – אלא שגופתו עברה התעללות קשה וחלק ממנה – ראשו שנערף – הועבר לרצועת עזה על ידי הרוצח, שניסה למכור את "השלל" לכל המרבה במחיר. אבל זה עוד החלק "הפשוט" בסיפור של דודו טהר.
"התחושות שלי קשות מאוד", הוא אומר השבוע בשיחה עם "כל העיר", "אני מאוכזב מדרך ההתנהלות של הצבא, שהיא בעייתית מאוד ומכך שלא רצו להגיד לי את האמת. מסתבר שהמערכת לא משתפת אמת, אלא אם כן, כמו במקרה שלי – מתנהלת חקירה עצמית ומאבק לא פשוט. ניסו להסתיר ממנו פרטים לאורך כל התהליך עד לקבורת בני, סיפרו לי כל מיני סיפורים ומעשיות שהתגלו כלא נכונים".
אדיר טהר ז"ל (צילום: אלבום משפחתי)
הסיפור המטלטל של טהר מתחיל, כמובן, ב-7/10. "ניסיתי להשיג בטלפון את אדיר כל אותה שבת ועד לראשון בבוקר ללא הצלחה", מספר דודו. "הבנתי שמשהו קרה. בצבא לא סיפרו לי איפה הבן שלי, אלא אמרו לי להגיש תלונה על היעדרות בלהב. למרות שזה נשמע לי מוזר, הלכתי ללהב 443 והגשתי תלונה. אבל חשוב להדגיש – אדיר היה חייל בצה"ל, לא אזרח.
"כשלא קיבלתי תשובות, התחלתי לחקור בעצמי מה עלה בגורל בני. נסעתי ביום ראשון, ה-8 באוקטובר לבית החולים ברזילי באשקלון, שם זיהיתי חייל ששירת עם בני והתחלתי לשאול אותו שאלות. הבנתי ממנו שאדיר נורה בקרב, הוא לא רצה להגיד לי שהוא מת, אבל כבר התחלתי להבין את הכיוון. המשכתי לחקור ולברר – רציתי לראות שיש גופה. כשקציני הנפגעים הבינו שאני לא מתכוון לעזוב את הנושא בלי לדעת היכן בני, הם בישרו לי את הבשורה המובנת מאליה שאדיר שלי נפל. לא ויתרתי – רציתי לראות את הגופה".
אולם גם הבקשה הפשוטה הזו של דודו טהר לא נענתה. חשוב לומר – היו אלה השעות והימים הראשונים שאחרי האירוע הקשה והמטלטל ביותר שעברה ישראל בכל שנותיה, אך התנהלות שכזו מעלה הרבה שאלות, כפי שמציג דודו טהר.
"נסעתי עצמאית למחנה שורה", הוא ממשיך ומשתף, "וגם שם קצין ניסה לגרום לי לא לראות את הגופה. איבדתי את האמון במערכת והבנתי שאני חייב לפעול לבדי כדי לקבל תשובות. אני לא מוותר וממשיך לשאול שאלות. הפעלתי את כל הקשרים שיש לי כדי לדעת מה קורה. במחנה שורה, לראשונה, הודה בפני קצין שיש חלק חסר בגופה אדיר, בלי לפרט. המשכתי להתעקש. אמרתי והסברתי שאני רוצה לדעת הכל. באותם רגעים כבר התחלתי לדאוג שאולי בכלל לא אומרים לי את האמת ואדיר בכלל נחטף לעזה".
רוצים להישאר מעודכנים?
אתה אומר מודאג – לא היית מעדיף שהוא יהיה חטוף כדי שאולי יהיה סיכוי להחזיר אותו?
"האמת שלא. הורי החטופים סובלים הכי הרבה, והורי החיילים החטופים עוד יותר ממשפחות החטופים האזרחים. הם נמצאים שם בידי הטרוריסטים האלה. תחשבו לבד מה הם עושים לבד לחיילים ולחיילות שלנו. כואב לי גם השימוש הציני שעושים במשפחות החטופים לצרכים פוליטיים, אבל זה נושא אחר. הם נמצאים בסיוט הכי גדול. ולכן – עד כמה שזה נשמע קשה, העדפתי לשמוע שהוא נפל בקרב מאשר חטוף אצל הברברים".
אדיר ז"ל ודודו טהר (צילום: אלבום משפחתי)
עם ההבנה הזו, דודו טהר ממשיך לפעול ולעשות כל שביכולתו כדי לראות את גופת בנו אדיר. הוא מפקפק בכל דבר שנאמר לו, לא מוכן לשמוע ולקבל תירוצים ולא הסברים. הוא רוצה לראות את הדברים במו עיניו.
בשל ההתעקשות והעמידה על הרגליים האחוריות, האחראיים נכנעים. "בשלב מסוים כבר נתנו לי לראות לראשונה את הגופה של אדיר במחנה שורה, ואז הבנתי שהראש חסר", הוא מספר בעדות מצמררת. לדבריו, המחבלים האכזריים ערפו את גופת בנו באמצעות ירי רב, ואת הראש לקחו איתם לרצועת עזה – למכור לכל המרבה במחיר.
הזעם של דודו על המערכת לא נגמר. לדבריו, "ניסו להערים עליי ולספר לי מעשיות. בהתחלה אמרו לי שאין ראש, שהוא התמוסס מחום בגלל טיל שנורה לעברו. למוד ניסיון, בדקתי וחקרתי והבנתי שזה בלתי אפשרי. סירבתי להאמין".
כל הסיפור הזה, המאבקים, החקירות והניסיונות לקבל את האמת מתרחשים, כאמור, ב-48 השעות הראשונות שלאחר המתקפה הרצחנית של החמאס. הבלגן, כזכור, חגג והגופות נערמו במחנה שורה ובכלל.
בינתיים, למרות חוסר ההסכמות בנוגע לגורל הראש של אדיר ז"ל, מתקבלת ההחלטה לקבור אותו ביום שלישי ה-10 באוקטובר, לאחר זיהוי ודאי. אלא שאז, ממש רגעים ספורים לפני שההלוויה אמורה להתרחש, מקבלת המשפחה טלפון מהרבנות הצבאית ומתבקשת לדחות את הלוויה.
"טענו שמצאו חלק שעשוי להיות של אדיר וזה צריך להישלח לבדיקה", משתף דודו ומוסיף: "אבל בזמן הזה מחכים 1,500 אנשים, בני משפחה, חברים ומכרים שנמצאים בהר הרצל. כל זה קורה בזמן שיש עוד מאות אנשים עם דגלים בשכונת פת בה אני מתגורר שבאו לחלוק כבוד לאדיר. אמרתי להם שהם מבזים את הילד, ואחרי סאגה ארוכה הלוויה התקיימה ביום שלישי בשעה 21:00 בערב. ללא הראש כמובן".
שבוע לאחר מכן, כשהוא מסיים לשבת שבעה על בנו, דודו ממשיך במסע שלו לחקר האמת, תוך הפעלת לחץ על כל מי שניתן. "הצבא הבין שאני לא מתכוון לוותר ושאין בכוונתי לעזוב את הנושא", ממשיך דודו ומספר. "בשלב מסוים הצליחו חוקרי שב"כ שחקרו מחבלים לאתר באמצעות יחידה צבאית מיוחדת ושריון את הראש של בני, והוא הוחזר אלינו לאחר מסכת התעללות".
הסוף, כאמור, ידוע. הראש של אדיר הוחזר לישראל, הארון הוצא מהקבר ואדיר נקבר שוב – הפעם עם כל חלקי הגוף. אבל התחושות הקשות של דודו לא מתפוגגות. "אם לא ההתעקשות שלי", הוא אומר, "היו קוברים את אדיר ללא הראש ובלי לספר לנו. הצבא לא היה צריך לחסוך ממני דברים שאני דורש לדעת, יש כאלה שקשה להם ומעדיפים שלא לדעת, אבל לא אני".
כאן מסתיים הסיפור עם חזרה למשפטים שבתחילת הכתבה – אלו שאמר דודו: "את הכוחות שאבתי מאדיר שלי". יהי זכרו ברוך.
אזרח מהשורה
אכן ארוע קשה ביותר . אבל למה כל השקרים שסיפרו לאב השכול ?
( בכל הדרגים ומקורות המידע ) . ידועה המימרה " השקר הטוב ביותר הינה האמת" !
אכן כבר במילחמת יום כיפור טענו כי הערבים למדו להילחם בעוד שבישראל למדו לשקר …..!
כל הטיוחים והשקרים לא יועילו להסתרת האמת :
ועדת חקירה בלתי מוטית שתוקם , חייבת לגלות
את כל המחדלים ולהעניש כראוי את כל האשמים למיניהם ( ועדת אגרנט טעתה שלא הוציאה להורג את דיין וגולדה שהיו האחראים האמיתיים למחדלים , אלא
ניטפלה לדדו ששילם לבדו ,בחייו) .
חגית שם טוב
אתה אבא גיבור צדיק והבן שלך מלאך ישראל תודה שהוא שמר עלינו סליחה שזה מה שקרה לו