"אלו היו המראות הקשים ביותר שראיתי. כשחזרתי הרגשתי את הטראומה"

בשבת בבוקר, כשהשמים נפלו על תושבי הדרום, אהרון שטיינמץ ישן בביתו. הוא היה אמור להתעורר מעט מאוחר יותר וללכת לבית הכנסת. אבל אז, כאמור, השמיים נפלו.

"התעוררתי מעשרות הודעות שקיבלתי. רטט ללא הפסקה", מספר רס"מ שטיינמץ, פראמדיק של מרחב ציון בענף רפואה של משטרת ירושלים. "זה היה בחג שמעת תורה, שעה רבע לשבע. מיד הבנתי שיש אירוע חריג. הבנתי שלא מדובר באירוע שאנחנו מכירים. לגמרי לא סבב רגיל".

שטיינמץ התעורר, קרא את ההודעות ועקב אחר המתרחש. וכן, הוא ירושלמי – אבל בתפקידו ולאור גודל האירוע – היה לו ברור שהקריאה תגיע. "לקראת השעה 9:00 קיבלנו, אני וחברי יניב יפה, את הפקודה לעלות על ציוד ולצאת לדרך. היעד – חבירה עם הרופא המשטרתי של מחוז הדרום".

מה ידעת באותם רגעים?
"שוב, ידעתי שזה לא משהו רגיל – אבל בהחלט לא הבנו את גודל האירוע. יודעים שיש המון טילים, לא מעבר. בדרך, באמצעות הקשר, התחלנו להבין את גודל הזוועות. שמענו שוטרים, את הלחימה, את המלחמה על התחנה בשדרות, מסוק מכווין, דיבורים על כמויות מחבלים. מעולם לא שמעתי דבר כזה בקשר".

רס"מ אהרון שטיינמץ ויניב יפה (צילום: דוברות המשטרה)

***

גם הדיבורים הללו בקשר וההבנה שמדובר באירוע ברמת אסון, לא הכינו את שטיינמץ ויפה, ולמעשה לא הכינו אף אחד, למראות הקשים, לזוועות שנגלו לנגד עיניו.

"כשהתקרבנו לאזור שדרות ראינו מחסום עם המון אמבונלנסים אזרחיים. הם לא יכלו להיכנס כי על פי הפקודות אסור לאזרחים להיכנס לשטח לחימה. אנחנו היינו בתפקיד – נכנסו פנימה. עשרות מטרים אחרי המחסום ראינו את הזוועות. הכביש היה מלא גופות, נאלצנו לנסוע בסללום בין הגופות".

לא עצרתם לפנות את הגופות, לבדוק?
"לא היה זמן לגופות. המשימה שלנו היתה להציל חיים. היינו ממש בשדה קרב וחייבים לפעול. להמשיך קדימה. כשהגענו לחפ"ק המשטרתי בכניסה לשדרות, ראינו עשרות לוחמי מג"ב. רצים בין הכבישים. רכבי מחבלים מחוסלים. מחזה מטורף. וכל הזמן – אש ויריות. היו קרבות הירואים. והרבה מתים.

"הבנתי – יש פה מלחמה על הבית. מלחמה עם כמות הרוגים הגדולה ביותר שידענו. וגם הבנו – שאם יש כל כך הרבה הרוגים – יש לבטח המוני פצועים. הפצוע הראשון שהעברנו היה לוחם מג"ב שהגיע לחפ"ק שניות אחרי שאנחנו הגענו לשם. כמובן שאין שום כוח אזרחי בשטח, אסור להם להיכנס כאמור, אז התחלנו בעבודה. הלוחם היה ברמת פציעה קשה ומעלה. היינו חייבים לפנות אותו. וזה מה שעשינו. במשך שעות. על אוטומט".
רס"מ שטיינמץ כמעט ולא עוצר. חלפו כמעט שלושה שבועות מאז אותה שבת ארורה, אבל הוא זוכר היטב את הכל. את המחשבות. את העבודה. את ההחלטות שהתקבלו בשטח. למשל – "מי ששוכב ולא זז לא נוגעים בו. ממשיכים הלאה".

רס"מ אהרון שטיינמץ (צילום: דוברות המשטרה)

הבנה שלא מפנים גופות. משאירים אותן בשטח. זו תוכנית פעולה לא קלה ליישום עבור אישר רפואת חירום. אבל לדברי שטיינמץ, "ההתייחסות שלנו היתה למגה אירוע רב נפגעים, ולפי זה פעלנו. בכלל לא היה זמן לחשוב".

הוא מתאר שגרה לא פשוטה שנמשכה שעות ארוכות. בלי הפסקה. בלי אוכל. בלי התרעננות. "כל מה שעושים זה להוציא פצועים החוצה אל הכוחות האזרחיים. הוצאנו את הלוחמים והפצועים אל הכוחות האזרחיים, ומשם הם הועברו אל בתי החולים".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בשלב מסוים, שטיינמץ לא יודע להגדיר זמנים כי לא היו כאלה באותן שעות קשות, הוא שינה מיקום בהתאם להוראות שקיבל. "חברנו אל חוליה רפואית של כוח מיוחד", הוא מספר, "ונסענו איתם לכיוון היישובים נחלות ובארי. המראות היו קשים. כמויות פצועים שהוצאנו ביחד עם צוותים אחרים מתוך המוצבים – שוטרים, חיילים, לוחמים. פצועים ברמות הכי קשות שאפשר לתאר בקרבות. פציעות ירי ברמות הכי קשות שאני נתקלתי בהן בעבודה.

"וכך זה נמשך. אספנו פצועים והעברנו אותם אל כוחות מד"א, שגם הם היו באותו שלב מצרך נדיר. אז כל רכב שהיה פנוי הוציא החוצה פצועים. וכך שוב ושוב – מפנים את הפצועים וחוזרים אל התופת. והיתה תופת. הקרבות נמשכו כל הזמן. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל שעות ארוכות".

האמובלנס המשטרתי של אהרון שטיינמץ (צילום: דוברות המשטרה)

אמרת שהייתם בכיוון של בארי – נכנסתם לקיבוץ?
"אנחנו לא נכנסנו. היו שם קרבות אימים. פעלו בקיבוץ כוחות ימ"מ ויחידות עילית נוספות. אבל שמענו כל הזמן צרורות, ירי מקלעים, רימונים. ידענו שייצאו פצועים. וכך היה. לא היתה היתקלות, וזיהנו היתקלויות בהתאם לכוח האש ששמענו, שלאחריה לא הגיעו פצועים.

"הלוחמים הפגינו גבורה יוצאת דופן. כל מי שנכנס פנימה לקיבוץ ידע שהוא מקריב את החיים שלו. היו שם המונים פצועים ונפגעים. לוחמים פצועים, לוחמים הרוגים, אזרחים אפילו בעלי חיים. אלו היו המראות הקשים ביותר שראיתי".

רס"מ שטיינמץ לא עוצר, הוא ממשיך ומספר כל כוחות גדולים של צבא ומשטרה, על רכבים ממוגנים שנכנסים לקיבוץ ויוצאים ממנו עם פצועים. על הבנה שהיתה בקרב הכוחות בשטח שכל כניסה כזו – היא סכנת חיים ממשית. "ועדיין – אף אחד לא היסס", הוא אומר. "כולם נכנסו וחירפו את נפשם. ראינו לוחמים נחושים, לא איזה קרב או היתקלות. ממש מלחמה על הבית".

רס"מ אהרון שטיינמץ (צילום: דוברות המשטרה)

כמה זמן פעלתם בתופת הזו?
"היום אני יודע לומר שהייתי שם 20 שעות. אבל בזמן העבודה לא היה לי מושג. עבדנו בלי סוף. אין משמרות, אין שעות. פשוט עוד ועוד עבודה. כל עוד היינו מסוגלים פיזית ונפשית – המשכנו. הבנו היטב שאנחנו נמצאים במלחמה על הבית. פשוט מלחמה על הבית".

***

תוך כדי העבודה הוא לא היה ער לזוועות שהתרחשו ביישובים. הוא מבחינתו היה עסוק בדבר אחד – הצלת חייהם של לוחמים ואזרחים פצועים שחולצו מהקרבות.

"לא באמת הבנו את המתרחש. שוב, ידענו שזה אירוע בסדר גודל שעוד לא נראה, אבל לא ידענו הכל", הוא אומר. "רק אחרי יממה – כשראיתי את התמונות, כששמעתי את הסיפורים קיבלתי את הבום. אני אפילו יכול לומר שלמרות הירי הכבד ששמענו – לא ידעתי בכלל עד כמה הלחימה היתה קרובה אלי. את התמונה המלאה קיבלתי רק ביממה שאחרי, כשהייתי בחזרה בירושלים, בבסיס. בזמן הפעילות הדבר היחיד שעניין הוא להציל חיים. להציל את הפצועים ולדאוג להם לטיפול".

"אני חושב שטיפלנו ביותר מ-20 פצועים. חלקם, לצערי, לא בחיים", הוא מסכם. "רובם ברוך השם חיים. זה משהו שילווה אותי לכל החיים, שהצלתי כל כך הרבה חיים. המזל הגדול שלי הוא שלא היה לי זמן להסתכל על הזוועות ממבט ראשון. לא ראיתי מה קורה מסביב. ועדיין – חזרתי הביתה בוכה. התפרקתי. אני חובש קרוב ל-10 שנים, פראמדיק במד"א – מעולם לא נתקלנו באירוע בסדר הגודל הזה. כשחזרתי הרגשתי את הטראומה".

"אני יודע שעשינו את הכי טוב שאנחנו יכולים. אני יכול לומר שלא אכלנו, לא שתינו, לא התעסקנו בכלום חוץ מהעבודה. נתנו את כל מה שיש, כי למרות שלא היינו ערים לתמונה כולה – ידענו שזו מלחמה על הבית, וכך פעלנו".