הראיון האחרון של דודו (ראש העיר) קופרמן ז"ל

אחרי מילות הנימוס שפותחות שיחה, זורק דודו קופרמן (ראש העיר), את המשפט הבא: "אני כמו פורסט גאמפ, הייתי ליד כולם". מצחיק. בעיני אנשים מסוימים זה יכול להיתפס כמוגזם, או כמנותק, אבל כשמתכנסים לדון באיש, אי אפשר שלא למצוא בתובנה זו היגיון רב, בעיקר אם מוסיפים את המילה 'הירושלמי' אחרי המילים פורסט גאמפ.

קופרמן, פנסיונר רשות השידור ובעיקר חבר מועדון העילית של הבוהמה הירושלמית מימי קדם, היה המתעד הרשמי שלה באמצעות טורו המיתולוגי ב"כל העיר" ואפילו בימים אלה בתוכנית הרדיו "הפרלמנט הירושלמי" ברדיו ירושלים. קסמו העיקרי בא מקלילותו למראית עין, ובוודאי גם מיכולתו לספר סיפור. על כל דבר. רק תזרקו נושא או אפילו שם עצם, וזה כבר יהפוך לסיפור או לזיכרון. "אני הייתי ליד כולם, אפילו עם אריק איינשטיין", מוסיף קופרמן ומתכוון לשיתוף הפעולה המיתולוגי בין השניים בקליפ שייצר דודו גבע ז"ל לשיר קפה טורקי, שבו כיכב קופרמן. חייו, שיצרו עניין רב, קיבלו תפנית טרגית לפני כחצי שנה, כשבנו היחיד, יונתן, 23, התמוטט בבית אחרי אימון בחדר הכושר ומת. אסון שקשה לקום ממנו: "הכל נגמר לפני חצי שנה. קרה לי אסון שאי אפשר לתאר אותו. אפשר לאבד יד, אפשר לאבד רגל, אבל לאבד ילד? לא.

• אייסלנד – עולם מהפנט של קרח
• מדריך העסקים הגדול של ירושלים
• בית אבי חי: כל האירועים 

"הוא קיבל מפרצת. עבר בדיקות קודם לכן וגם בצבא, והיה בריא כמו שור. ערב אחד הוא היה בחדר הכושר וחזר הביתה להתקלח. אני יושב ורואה חדשות ופתאום שומע בום. רצתי לאמבטיה והילד מת לי בידיים. יש הורים שמודיעים להם שבנם נהרג באיזו תקרית במקום רחוק. נגמר להם העולם, זה ברור, אבל אצלי הוא מת לי בידיים. אני הייתי עד לכל המחזה. ראיתי את המוות בעיניים, ואין נורא יותר מזה. מצד שני אתה מפסיק לפחד. אין שום דבר בעולם שיכול לאיים עליך".

דודו קופרמן ז"ל (צילום: ארנון בוסאני)

ננסה לקחת נשימה עמוקה, וללכת קצת הצדה. ספר על אריק איינשטיין?
"אריק היה הראי שלנו. דרכו ראינו כמה אנחנו מכוערים. הוא חי חיים סוערים וכשהוא גדל והזדקן הוא הבין שזה נגמר, שאי אפשר להחזיר את הנעורים האבודים. הוא התחבא בבית. לגיטימי. היה לו מספיק ממה שהוא צרך, והיה לו טוב בבית. אני מבין אותו לגמרי. החיים זה חרדה".

ואם נחדד, הזקנה זו חרדה?
"בטח. בני אדם כל הזמן מדחיקים את המחשבה הזו. תשמע, אם אלוהים הבן זונה היה רק נותן לנו בגיל 16 את התבונה והשכל שיש לנו בגיל 70…".

רגע, תרגם את לי זה לתכל'ס. מה היית עושה אחרת?
"הכל. אדם שמבין את משמעות החיים, היה עושה אחרת. בן אדם צריך לספק את האגו – אם זה סקס, אוכל או כל הבולשיט. ובשכל שיש לי היום, אני מבין כמה היינו שטחיים. אם היו לי התובנות של היום בזמנו – החיים שלי היו שונים. אולי הייתי בונה קריירה, או מחפש יותר כסף, אבל הכל היה אחרת".

מה חסר לך?
"היום? שום דבר לא חסר לי חוץ מהבן שלי. הוא הדבר היחיד שחסר לי. כשהייתי בן 70 אמרתי לו שאם אמות, שיביא ארבע רקדניות ברזילאיות, תזמורת, עשרה בקבוקי וויסקי ואת כל החברה – שיחגגו על הקבר שלי. הוא נורא כעס עלי. הוא אמר לי שיש מנהגי פרידה מהעולם, הוא היה פילוסוף יותר ממני, אבל אני פשוט לא פחדתי מהמוות. היום אני פוחד הרבה יותר".

המוות ודאי הרי, מדובר בעניין של זמן עבור כולנו. אז למה לפחד?
"למה? כי אנו לא יודעים מה יהיה אחר כך. יש כל מיני אמונות, אבל אין אמת מוחלטת. זה מדאיג".

יהונתן כהן מראיין את דודו קופרמן ז"ל (צילום: ארנון בוסאני)

ננסה להתנתק לרגע מהמורבידיות שקשה להימלט ממנה ולדבר על ירושלים. כמה מהחברים שלך כבר לא חיים בה?
"90 אחוז. חלקם בעולם הבא, חלקם בתל אביב. הכל בחיים זה עניין של טיימינג, ואני זכיתי. כשהייתי בתקופת הבילויים שלי, ירושלים היתה בשיא תפארתה. היו פה אנשים מצוינים. כל היפים והיפות, וכל הסצנה התרחשה מתחת לפני השטח. היו פה חיי לילה נדירים".

ירושלים השתנתה?
"זו טרגדיה. מי שנשאר אחרון תמיד אוכל אותה".

אבל מצד שני, המנוסה והוותיק יסתכל לנצח על העבר בערגה ויטען שפעם היה טוב יותר.
"כל ההיסטוריה נכתבה כנראה בידי אנשים שנשארו אחרונים איפשהו. והשאלה שנשאלת עד היום היא אם אותם אנשים היו אובייקטיביים, או שהם דיברו מלבם. לכן לפעמים הסיפור לא מדויק".

תל אביב לא מסקרנות אותך?
"לא. הקיץ שם משגע אותי, הלחות בתל אביב נוראית".

היום כמעט כל ירושלמי שמתקרב אל הפנסיה מפנטז על מעבר לתל אביב.
"נכון. זו בריחה. ואם כבר לברוח, אז למה לא לניו יורק? גן עדן. עכשיו חזרתי משם. זו היתה בריחה מעולה עבורי נוכח כל מה שעברתי. אכלתי טוב, ביליתי בבתי קפה נהדרים, פינקו אותי".

אתה כנראה לא יכול לעזוב את ירושלים.
"אני יכול, אני פשוט לא רוצה. אני עץ עם שורשים, שאי אפשר לעקור. קח אותי מפה ליותר משבועיים ואני מתחיל להתגעגע".

יהונתן כהן, דודו קופרמן ז"ל (צילום: ארנון בוסאני)

***

• פרויקט הכניסה לעיר: שינויים בהסדרי התנועה 
• הכניסה לעיר: למה מתנגדים תושבי משכנות האומה? 
• הפארסה של האקווריום החדש בגן החיות: חלק מהדגים לא שרדו 

***

למה אתה מתגעגע?
"יש פה באוויר מין וירוס. עיר יפה עם שאר רוח שאי אפשר להסביר אותו. השקט של יום שישי – אין את זה בשום מקום אחר בעולם".

אתה עדיין מרגיש דודו ראש העיר?
"ראש העיר זו מילה פיקטיבית. היא גם הזיקה לי וגם הועילה. זה בסך הכל כינוי. טדי קולק עבר פעם לידי, נתן לי חיבוק ומפתחות ואמר לי שאני ראש העיר של הלילה – ועם המזל שלי כולם שמעו אותו ומאז זה לא עוזב".

דודו קופרמן ז"ל (צילום: ארנון בוסאני)

איך אתה עם הקידמה? יש לך פייסבוק?
"נראה לי שאני בעניינים. לאשתי יש פייסבוק. אני מנוע. לא רוצה שיבואו אלי כל מיני אנשים, ויגיבו לי לחיים. לא מתאים לי. הרשתות החברתיות זה דבר מפחיד בעיני. אין קונטרול. אתה יכול לכתוב מה שבא לך על מי שבא לך, וזה לא משנה אם זה אמת או שקר".

אחד הביטויים של התקשורת החדשה הזו היא שהתקשורת בין האנשים משתנה.
"זו הטרגדיה. אין קומוניקציה בין בני אדם. אין יותר חברי אמת. אתה יכול להיות מעודכן על כל מה שהחבר עובר, אבל צריך לעבור חוויות משותפות כדי להיות באמת חברים. דרמות, אהבות, לשתות כוסית ולצחוק. לשבת מול מחשב? אין בזה טיפה רגש".

יונתן קופרמן ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

אפשר להתרומם אחרי מה שקרה לך?
"אין תרופה. הדבר היחיד הוא אסקפיזם. בריחה. אני צופה במשחק הכדורגל שאתה משדר בימי שישי, ושוכח את כל הצרות. אני רואה את ברצלונה, ליגת האלופות, כך הראש נודד למקום אחר ונרגע".

ואיפה זה מכה שוב?
"המוח האנושי בנוי מפלאשים תת הכרתיים. זיכרונות של שנייה. זה כמו קדחת, אין דרך להתמודד עם זה. כל דבר, גם הטריוויאלי והשגרתי ביותר, יכול לעורר זיכרון. ואז אתה נהיה מלנכולי. נכנס ליגון קודר, ותשמע מה שאני אומר לך: יגון זו המחלה הכי קשה. הרבה יותר גרוע מסרטן. אבל איכשהו החיים מסביב נמשכים".

תסביר בבקשה.
"כשקמתי מהשבעה יצאתי החוצה. ראיתי מכוניות. אנשים ממהרים. לא הבנתי מה קורה סביבי. הייתי בטוח שהעולם נעצר, אבל זה כמובן לא קרה. כשאתה מאבד דבר כמו שאני איבדתי, נפשית אתה מרגיש מת. הוא מת ואני יחד איתו. אתה יודע מה הדבר הכי חזק בחיים?".

נו…
"אהבה. לאהוב. אישה, ילד, משפחה. וכשאין את הדברים האלה, הטעם נעלם".

אתה יצרת משפחה בגיל מאוחר, אבל יש כאלה שכלל לא יוצרים משפחה.
"יכול להיות שהם חכמים יותר ממני. לפני 25 שנה בערך הייתי באמריקה ונסענו לבלות בברודוויי. משום מקום באה לי פתום הארה שאני חייב ילד וחייב להתחתן. באותו הרגע זה בא ולמחרת קניתי כרטיס לארץ. איך אפשר להסביר את זה? אי אפשר. מהר מאוד התחתנתי. 2,500 איש היו שם, אבל זה שטויות – זה היה כדי לרצות את האגו טריפ".

בכל זאת יש קסם בחתונה. בחום שאתה מקבל מהסביבה.
"אלה רגעים מלאכותיים".

אז מה הם רגעים אמיתיים?
"כשאתה מרגיש בעל ערך, כשאתה מרגיש בן אדם, כשאתה יכול לעזור. רגעים של חסד, כמו לעזור לעני ברחוב".

או בכל פעם שהבן שלך אמר אבא…
"איי… גם כשהייתי בקצה השני של העולם, לא הייתי מוותר על שיחת טלפון יומית לארץ כדי לספר לו סיפור לפני השינה. הייתי מוטרף, אתה לא מבין. זה קשר שאי אפשר להסביר אותו. הטרגדיה בחיים היא שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים. תמיד יש משהו חסר שילווה אותך. כמובן שגם כל אחד עם המזל שלו, אבל אני מודה לאלוהים, אם יש דבר כזה, שנתן לי חיים נפלאים. לא איכפת לי שיבוא מלאך המוות וייקח אותי עכשיו. אני אחייך לו בפנים. כי אלה החיים: מצד אחד אתה בגן עדן ובתוך שנייה אתה בגיהנום ורואה משם את כל החרא של העולם".