"הפחד המצמית הוא פחד שלא נעלם שנים ארוכות, אם בכלל"

נתן דגני (פומפ) בן ה-89, זוכר היטב את הלילה הארור ההוא בעיירה הפולנית חורדיצ'וב, הסמוכה ללובלין. השנה היא 1940. נתן בן השש, הקטן מאחיו ומאחותו הגדולים ממנו, ראה איך חיילים גרמנים נכנסו אליהם הביתה. "אחרי ששמענו וראינו את המטוסים הגרמנים טסים בסערה מעל שמי העיירה שלנו, הם נכנסו אלינו הביתה זרקו אותנו כמו כלבים ובזזו את כל מה שהיה בבית", הוא משחזר בשיחה עם "כל העיר" את הימים הקשים: "אחרי שהם עשו בבית שלנו ככל העולה על רוחם, ובקור מקפיא שכמעט גרם לנו לקפוא למוות, חזרנו הביתה ולא האמנו שהם רוקנו אותו מתכולתו. אבא שלי, שהיה נגר במקצועו, אבל גם השתתף כחייל במלחמת העולם הראשונה, אמר לנו: 'יש לנו עסק עם גרמנים ואם אנחנו רוצים להישאר בחיים, עלינו לברוח מפולין'. לקחנו כמה חפצים בצורה חפוזה, ונסענו לגבול. שם היתה רכבת גרמנית ורכבת רוסית. עלינו כמובן לרכבת הרוסית, עם סיר מרק אחד שאמא שלי הכינה מבעוד מועד ובקושי הספיק לנו".

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

מחפשים דירה במרכז העיר? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים

"אחרי כמה שעות הגענו לסיביר", ממשיך ומשחזר דגני. "את אבא שלי מיהרו לקחת למחנה עבודה שבו גייסו גברים צעירים לצבא הרוסי ואותנו השאירו בסיביר. העובדה שהייתי ילד קטן, רק בן שש, אפשרה לי לקבל את הזכות לעמוד בתור עבור פרוסת לחם ושק תפוחי אדמה".

"אבא נשלח לעבודות פרך וכאמור משם למלחמה. אף אחד מאיתנו לא ידע מה עלה בגורלו. הצבא לקח את אמי ואת אחותי לעבוד בעבודות חקלאות ובגידולים חקלאיים. ידענו, בסיום כל יום שנעבור חיפוש שנערך באגרסיביות כדי לבדוק האם אמי או אחותי לא לקחו לעצמן איזה פרי או ירק. כמובן שהם לא מצאו כלום אבל הפחד המצמית שמא הם יחליטו להטיל עליהן עונשים כבדים סתם כי זה מה שמתחשק להם, הוא פחד שלא נעלם שנים ארוכות, אם בכלל".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

איך הייתה שגרת יומך?
"שגרת יומי הייתה פרוסת הלחם העבשה ואם שפר מזלי אז גם כמה תפוחי אדמה. שהינו במשך שנים ארוכות תחת שגרת חיים אומללה בה מסביב מתקיימת מלחמה ועם חרדה שמה אנחנו הבאים בתור להיפגע ועם הדאגה האינסופית לאבי, יעקב, שלא היה לנו מושג קלוש מה עלה בגורלו".

אחרי שש שנים המלחמה הסתיימה, אבל לא המסע של פומפ, וכשחזר ביחד עם בני משפחתו לביתם שבפולין, היו אלה הפולנים שגירשו אותם. "כל המלחמה הזו וכל הפולנים בני עמנו שאיבדו את חייהם הם בגללכם, היהודים", כך לדבריו הטיחו בו הפולנים. "אמרו לנו שאנחנו לא רצויים ולכן מגרשים אותנו. חזרנו לרוסיה. בגלל שהייתי ילד קטן, ואמי רק רצתה שאשרוד אז כשהגיעו נציגי הסוכנות היהודית והציעו להעלות ארצה את הילדים הקטנים. אמא נפרדה ממני לשלום. הועלתי לספינה יחד עם 2,700 ילדים בדרך לישראל. הבעיה היא שאחרי מסע תלאות בספינה שהביאה אותנו לארץ ישראל, אמרו לנו שמדובר ב"עליה בלתי לגאלית' ולכן גורשנו לקפריסין. כשהגענו לאי השכן גם שם לא רצו לקבל אותנו ונדדנו עד למארסיי שבצרפת. כך, מסע התלאות נמשך קרוב לשנתיים ורק ב-1947 אפשרו לי ולחבריי לעלות ארצה.
כאן בישראל, אחרי שמצא פומפ בית בקיבוץ נצר סרני הוא התגייס לשירות צבאי ולאחר מכן התחתן עם אהובה. "את שם משפחתי, פומפ, נתבקשתי לעברת והחלטתי על השם דגני. נולדו לנו ארבעה ילדים, חמישה נכדים ושלושה נינים".

נתן מתגורר כיום ברמת אשכול. הוא מספר כי "במסגרת עבודתי בכנסת ישראל ביקשתי לחקור ולגלות מה עלה בגורלו של אבי. רק לפני כעשר שנים, אחרי מאמצים רבים קיבלתי מכתב מהצלב האדום בו נכתב רשמית שאבי יעקב נפל בעת המלחמה".

הראיון, יש לציין, נערך בסיוע מכון ירושלים לצדק. מנכ"לית המכון פלביה סוולדה מציינת כי "כיום חיים בישראל כ-150,000 ניצולי שואה. גילם הממוצע של הניצולים הוא 88. קבוצת אנשים יוצאת דופן זו הצליחה להתגבר על טרגדיה גדולה וסבל רב. מוטלת עלינו החובה לתעד את סיפוריהם כדי שהעולם לא ישכח לעולם. אנו מעוניינים לכבד אותם ולהפוך את שארית חייהם לנוחה יותר. מכון ירושלים לצדק מעניק חסות לפעילויות מהנות ואירועים בחגים עבור ניצולי השואה הירושלמים, במסגרתם אנו מספקים מזון, ביגוד, שמיכות והרבה אהבה".